בעשרים ושמיני ליוני, לפני ארבעים ואחת שנים, בשעה 1:02 בלילה פרצו שוטרים לפאב הומואים ודראגקווינס, הסטונוול, ברחוב קריסטופר בניו יורק, בגריניץ' ווילידג'. המהומות אשר פרצו עקב פשיטה זו נמשכו מספר ימים ורבים רואים במהומות אלו את תחילתה של תנועת השיחרור הגאה. אין ספק שמהומות אלו תרמו רבות לתפוצת הבשורה בקרב אנשי הקהילה, אין גם ספק שמהומות אלו שינו את אופי המאבק, אך מהומות אלו לא באו על רקע יש מאין, ובכל מה שנוגע ללסביות, ההתחלה הייתה ארבע עשרה שנים קודם לכן, בשנת 1955, בסן פרנסיסקו.
כשהילדים שלי היו קטנים ועוד היתה לי איזושהי שליטה על התכנים להם הם נחשפים בטלויזיה, הפעלתי, כמו הורים רבים אחרים, צנזורה. הצנזורה אותה הפעלתי, מצד שני, לא הייתה מן המקובלות: אמנם צינזרתי גם סרטים אלימים, אבל בעיקר צינזרתי סרטים מצוירים כמו הרובוטריקים ששלטו ללא עוררין בתקופה ההיא. סרטים שכללו מין או היו בנושאים מיניים מעולם לא צינזרתי, ומעולם גם לא הבנתי את הצורך לצנזר, הרי איזה מסר צינזור שכזה מעביר? סקס זה רע? סקס זה משהו שצריך להסתיר? זה הרי לא מה שאני חושבת, אז למה לצנזר?
את זה שלא צינזרתי סקס החליקו לי, אבל זה שצינזרתי את הרובוטריקים, זה משהו שנאלצתי כל פעם מחדש להסביר למה. אז לזכר הימים האלו, ההסבר שוב: הרובוטריקים מעבירים, לדעתי, הרבה מאד מסרים, לאו דווקא גלויים, שאני לא מאמינה בהם ומתנגדת אליהם:
• רע מול טוב, שחור ולבן – הסרטים האלו לא הכילו את הצבע האפור. אם היית רע – היית רע מוחלט, אם היית טוב, היית טוב מוחלט. ברגע שהוגדרת כרע, שום דבר אותו יכולת לעשות מעולם לא היה יכול להתפרש כטוב, ויותר גרוע מזה: ברגע שהוגדרת טוב – לא משנה מה עשית (כמה ערים הרסת, כמה כתמי נפט שפכת לים, כמה נפגעו כתוצאה מהמעשים שלך), איכשהו תמיד יצא שזה בסדר, יש הצדקה.
• רע = מכוער, טוב = יפה – מסר נוסף אותו סרטים אלו (ולא מעט סרטי אקשן) מעבירים, לפעמים בצורה גלויה וישירה ולעתים בצורה מעט סמויה יותר, הוא מסר גזעני מעין כמוהו: אם אתה מכוער סימן שאתה רע, ואם אתה יפה – מותר לך לעשות ככל העולה על נפשך כי הרי זה אומר שאתה טוב. בסרטי האקשן זה גלש מעבר למראה חיצוני: לדוגמה, במשך שנים לרע היה בהכרח מבטא גרמני או רוסי.
• מוטיווציה קבילה היא אך ורק מוטיווציה שמטרתה להציל את העולם – כשפופאי רב עם ברוטוס זה היה על להרשים את אוליב. אבל כשהרובוטריקים נלחמו זה אף פעם לא היה על איזה משהו קטן, משהו שנגע להם אישית – זה תמיד היה על הצלת העולם.
• מי שמנצח הוא מי שצודק – שניים נלחמים, במהלך הלחימה הם משמידים עיר, מי הטוב מבין שניהם? לפי הרובוטריקים הטוב הוא מי שמנצח (ובתנאי שהוא גם היפה).
ולמה זה קשור? זה קשור לסעיף המוטיווציה. דברים גדולים בעולם, שינויים, לפעמים קורים לא כי מישהו בא לשנות את העולם, אלא דווקא כי יש איזה משהו קטן שמציק, ואותו היא רוצה לשנות. היתר כבר מגיע.
דל מרטין ופיליס ליאון
דל מרטין נולדה במאי 1921 בסן פרנסיסקו שם סיימה תיכון בהצטיינות והמשיכה ללימודי עיתונות והמקבילה לתואר שלישי במכון למיניות אנושית. במהלך לימודיה היא נישאה לג'יימס מרטין, ילדה בת, ולאחר ארבע שנים התגרשה.
פיליס ליאון נולדה באוקלהומה בנובמבר 1924, ולמדה עיתונאות, באותו קולג' בו למדה גם דל, אבל לא שם הן נפגשו. היא עבדה בשנות הארבעים והחמישים כעיתונאית והייתה חלק מצוות העורכים באיזה מגזין בסיאטל. שם הם נפגשו, ב- 1950.
הן הפכו לזוג ב- 1952, ועברו לגור יחד, בסן פרנסיסקו, בוולנטיין של 1953. בשנה הראשונה הן בעיקר רבו אבל אחר כך הן הסתדרו וגילו – שהן לא מכירות אפילו זוג לסביות אחד נוסף לרפואה.
ה"קהילה" הלסבית של שנות החמישים
שנות החמישים לא היו קלות לקהילה. חוקים הגדירו קוד לבוש מוגדר לנשים וגברים. המשטרה ביצעה פשיטות תכופות על מקומות מפגש ובדיקה שכל הנוכחים אכן התלבשו בהתאם לחוקים – לפחות שלושה פריטי לבוש תואמי מגדר. נשים שנתפסו עם בגדים לא תואמים עברו התנכלויות והתעללויות מצד המשטרה במטרה ל"חנך" אותן. המימסד הפסיכולוגיסטי החליט פה אחד כי להיות לסבית (או הומו) שקול ללהיות פסיכופט ומצב זה דרש תיקון הכולל אשפוז כפוי, מכות חשמל, התעללויות. החוק לא ממש התיר ולו מפגשים, כהני הדת התריעו מפני הגיהנום השמור לחוטאות, והמימשל, אשר היה עסוק בציד המכשפות הגדול הידוע כתקופת המקרתיזם ורדיפת כל אדם הנחדש בקשר לקומוניזם, חשד אוטומטית בכל אדם אשר היה לו מה להסתיר – למשל לסביות. משמעות החשד הזה הייתה פיטורין ממקום העבודה.
לסביות רבות, בעיקר ממעמד הפועלים, ערכו מפגשים בברים לא חוקיים שהיו מטרה קבועה למשטרה. המוד השולט בפאבים אלו היה מוד הבוץ'-פאם. נשים אשר הגיעו מהמעמד הבינוני ומעלה הגיעו למקומות עבודה בשירות המימסד – עובדות סוציאליות, מורות – אלו היו המקצועות המובילים הפתוחים לנשים עם השכלה. מקומות עבודה אלו היו מועדים במיוחד לפורענות פיטורין במידה והתגלה כי המועסקת היא לסבית. נוסף על הנשים מהמעמד הבינוני ומעלה אשר לא יכלו להרשות לעצמן להגיע לפאבים עקב הסכנה בפיטורין, גם נשים מהמעמד הנמוך אשר לא התחברו לאוירת הבוץ'-פאם, לא ממש מצאו את מקומן בקרב אותם הפאבים.
ה- D.O.B.s
דל מרטין ופיליס ליאון היו בדיוק זוג כזה שסצנת הברים לא ממש התאימה להן. בצר להן, הן פנו לקבוצות ההומואים אשר החלו להתגבש באותה התקופה, אבל בהיותן הזוג הלסבי היחיד מצד אחד, וההבנה כי למרות שגם אלו וגם אלו נכנסו תחת המטרייה של ההגדרה "הומוסקסואל" בין שתי הקבוצות רב השונה מהדומה, מאידך, הן חיפשו בכל זאת חברת נשים אחרות.
לקח להן שנתיים לארגן ארבעה זוגות של נשים. שמונה נשים. הפגישות היו למטרות חברתיות, אלטרנטיבה לפאבים: מסיבות פרטיות, שיחות, ארוחות, ריקודים. התמונה כאן למעלה היא תמונה מאחד מהמפגשים האלו, ארוחה. המפגשים התקיימו בבתים פרטיים, ותוך כדי שיחות הן מהר מאד הבינו כי הן רוצות יותר: הן רצו להגיע ליותר לסביות, הן רצו שלסביות יפסיקו להרגיש שהן "מקולקלות", הן רצו שהחברה תקבל אותן, ויותר מהכל הן רצו להפסיק לפחד. הן התארגנו ובחרו בדל מרטין להיות הנשיאה.
השלב הבא היה בחירת השם. השם הנבחר היה "הבנות של ביליטיס" או Daughters of Bilitis או בקיצור DOB. השם הגיע מספר השירים של ביליטיס שלכאורה תורגם על ידי פייר לואיס והיה יומרה להציג שירים ארוטיים פרי עטה של ביליטיס – בת תקופתה של סאפפו. הספר אפילו הכיל פרק תקציר על חייה של ביליטיס, רק שביליטיס לא באמת התקיימה וכל העניין היה פרי עטו של פייר לואיס. גם לאחר גילוי התרמית השירים עדיין נחשבים בעלי ערך ספרותי. כל הרעיון מאחורי השם היה ליצור משהו שהוא עד כדי כך לא ברור או מובחן על מנת שניתן יהיה להסוותו כמשהו אחר, נאמר מועדון ספרותי. נבחר גם מוטו: qui Vive או בעברית: בעירנות. ה- DOB הוקם ב-1955 וב-1957 הן הגישו בקשה להפכו לעמותה. תיאור העמותה היה כל כך מעומעם שהיה אפשר לחשוב שמדובר בכל דבר שהוא, כולל מועדון לגידול חתולים.
שנה מיום הקמתו, ה- DOB הכיל כבר 16 נשים. ב- 1956 הן ניסחו את מה שהכי הפריע להן – העדר המידע המוחלט על לסביות. הן גם נתקלו בבעיה: מצד אחד הן רצו להגדיל את מספר החברות, מצד שני הן רצו לשמור על דיסקרטיות. בעיה נוספת הייתה בעיית פרסום – העיתונות סירבה לפרסם הודעות על מפגשים שלהן.
הסולם – The Ladder
מאחר וגם לדל מרטין וגם לפיליס ליאון היה רקע עיתונאי, הן הוציאו עיתון. הגיליון הראשון הכיל משהו בין 6-8 עמודים ובין היתר פורסמה בו הזמנה למסיבה בביתן, כולל שמן וכתובתן. בגיליון השני הן קצת נבהלו מעצמן ובחרו לעצמן שם עט. מטרת העיתון המוצהרת, שהודפסה על כל גיליון הייתה "ארגון נשים שמטרתו לקדם את אינטגרייצית השונה בחברה". השונה היה שם קוד ללסבית, שבתקופה ההיא הייתה מילת גנאי. נקבעו גם ארבעה יעדי משנה:
• חינוך של הלסביות עצמן תוך בדיקה כיצד הן והחברה יכולים לתפקד במקביל ובשיתוף
• חינוך החברה לשבירת מיתוסים ודעות קדומות
• שיתוף פעולה עם מדענים לצורך הבנה טובה יותר של לסביות
• בדיקה של אלמנטים משפטיים וחוקיים לקידום שיוויון זכויות באמצעות מהלכי חקיקה.
התרחבות
"הסולם" הופק במספר עותקים מצומצם תחילה. הגיליון הראשון יצא בכמאה ושמונים עותקים, עד שמכונת הדפוס שווקה. שיווקו היה מפה לאוזן – כל אחת משש עשרה חברות הקבוצה לקחה מספר עותקים וחילקה לחברותיה. התגובה הייתה הרבה מעבר לציפייה, ופתאום נוצר ביקוש. מהגיליון השני הן החליטו לממן את העיתון באמצעות דמי חברות, דולר לשנה. רבות פחדו להרשם מכיוון שהמשטרה וה- FBI פשטו וחיפשו רשימות של לסביות אותן ניתן יהיה לפטר, כך שרשימת המנויות נשמרה בשני עותקים בלבד, במקומות חסויים. את הגיליון השני הן החליטו לשווק לכל עורכת דין הרשומה בדפי זהב. התגובה הייתה זועמת, אך תגובה אחת, דווקא של סטרייטית, זיכתה את הקבוצה בעורכת דין לעת צרה. שיווק העיתון עזר להפיץ את שמן ברחבי ארה"ב כולה. ב- 1959 היו ארבעה סניפים נוספים של DOB בניו יורק, שיקאגו, לוס אנג'לס ורוד איילנד, וב- 1960 הן קיימו את הכינוס הראשון שלהן בסן פרנסיסקו. הצלחת הכינוס הבטיחה כינוס חוזר אחת לשנתיים עד ל- 1968.
כיוון שהיו חוקים נגד קרוס דרסינג, והמסר היה מסר של השתלבות בחברה, הפשרה הייתה – לעשות מה שאפשר אבל להשאר חוקיים. במפגשים הפרטיים הן לא ממש הקפידו על כך, בכינוסים – יותר. כשהמשטרה פשטה על אחד הכינוסים במטרה לעצור אותן בטוענת קרוס דרסינג, היא נאלצה לעשות אחורה פנה. גם הנאומים בכנסים הללו לא היו הנאומים אליהם אנו מורגלים היום. רבים מהנואמים באו ממקום שמאד התנגד ללסביות: כמרים שהודיעו להן שהן חוטאות, פסיכיאטרים שהודיעו להן שהן פסיכופטיות. כשד"ר אלברט אליס הסביר להן שהן פסיכופאטיות הן לראשונה גם הגיבו: "לסבית שתבוא לטיפול אצלך היא באמת פסיכופטית". הרעיון היה של מפגשים, גם בלתי אמצעיים. מפגשים שיאפשרו להן להכיר את המימסד, ולמימסד להכיר אותן – בתנאים שלהן.
התחלת הסוף או הסוף של ההתחלה
בשנת 1963 ברברה גיטינגס החלה לערוך את הסולם. ברברה גיטינגס הגיעה עם גישה שונה, היא דגלה בנראות ובשיתוף פעולה עם ארגוני החוף המזרחי לשיוויון זכויות. דבר נוסף שקרה ב-1963 היא שקמה לסולם תורמת עשירה אשר תרמה סה"כ כ- 100,000$. דבר לא ידוע על התורמת הזו, אשר נשארה אנונימית תחת הכינוי "פנסילווניה". לאורך שנות השישים, תנועת הפמיניזם הלכה ותפסה תאוצה. רבות ב- DOB הרגישו כי הדיכוי שלהן כנשים גדול אף יותר מדיכויין כלסביות, דבר זה הורגש בברור ב- 1966 שם פורסם מאמר מערכת מאת מי שאז עמדה בראש ה- DOB שירלי וילר שציינה כי למרות שגם הומואים וגם לסביות מופלים כהומוסקסואלים, הדיכוי ומוקדיו שונים לחלוטין, ודיכוי לסביות דומה לזה של נשים ככלל. הארגון גדל והפך בירוקרטי. התקשורת העיקרית בין ההנהגה והסניפים המקומיים הייתה דרך "הסולם", הדור הצעיר שגדל לתקופה של קבוצות לוחמניות לשיוויון זכויות היה חסר מנוחה ולא הזדהה עם מטרות ה- DOB. גם לא המעמד העליון שהצטרף גם הוא למשחק.
ואז הגיעה גריר. גריר קיבלה על עצמה לערוך את הסולם ב- 1970 מביתה שבקנזס. בשלב הזה היו ל"סולם" למעלה מ3800 מנויות ושמותיהן היו עדיין רשומים בשתי רשימות בלבד. גריר רצתה להגדיל את הסולם ולהפכו לבינלאומי. היא שיכנעה את ריטה לה-פורטה, מי שעמדה בראש ה- DOB דאז, כי ה-DOB מתפרקת אבל צריך להציל את "הסולם". ריטה לקחה את רשימת המנויות לרינו ולמעשה הפרידה את ה-DOB מ"הסולם". ה- DOB איבדו את אמצעי התקשורת בין ההנהגה לסניפים המקומיים, וגריר איבדה את מימונה של "פנסילווניה". תוך שנתיים "הסולם" פשט את הרגל. ההנהגה של DOB התפזרה, סניפים של ה DOB המשיכו להתקיים באופן עצמאי עד 1995. סניפי מקומיים הקימו עיתון משלהם, "הגאות הלסבית" שפעל עד שנת 1979.
סטונוול והפמיניזם
ואיך כל זה קשור לסטונוול ולפמיניזם? אז זהו, שאני בעצם כותבת על דל מרטין ופיליס ליאון .
בשנת 1964 הן החלו להתרחק מה- DOB, כי חשבו שהגיע הזמן שהארגון הזה יעמוד על שתי רגליים, ולא רק על ארבעת הרגליים שלהן. הן פתחו ארגון נוסף שמטרתו לקדם קבלה של לסביות על ידי הכנסייה, וב-1967 הצטרפו ל- NOW – ארגון הנשים הלאומי, הפמיניסטי. דל מרטין היא הלסבית הראשונה מחוץ לארון שנבחרה ל- NOW.
אבל שם, בארגון הזה, קרה משהו ב- 1969, קרו שני דברים: הדבר הראשון שקרה היה מהומות הסטונוול. במהומות הללו השתתפו בעיקר הומואים וטרנסים, אבל היו גם כשלוש לסביות. ריטה מיי בראון, מי שלימים כתבה את "סבך הפרי האדום", הייתה אחת מהן. ריטה מיי בראון הייתה גם היא חברה ב- NOW באותה התקופה. חברה נוספת ב- NOW הייתה קרלה ג'יי.
הדבר השני שקרה הוא באק-לש הומופובי בקרב התנועה הפמיניסטית. הלסביות נתפסו כמחרחרות ריב ולוחמניות, וסטונוול לא ממש קידם דעה אחרת בעניין. בנובמבר 1969 התקיים קונגרס הנשים הראשון בחסות הנשיאה של NOW דאז: בטי פרידמן. בטי פרידמן החליטה להוריד את החסות של DOB מרשימת החסויות על מנת שלא יקשרו בין התנועה הפמיניסטית לתנועות לסביות, וגרוע מכך, בנאומה בקונגרס היא התייחסה ל"איום הלסבי", הלבנדר מנס (Lavender Menace). קרלה ג'יי, ריטה מיי בראון ועוד ארבע לסביות מקרב התנועה הפמיניסטית זעמו על כך ופרשו מ- NOW. כחצי שנה לאחר מכן הן פתחו קבוצה משלהן – הלבנדר מנס, לאחר שפרשו גם מקרב ה- GLF שהיו בעיקר הומואים ולא ממש נתנו להן מקום.
בשנת 1970 נשים מקרב הלבנדר מנס התפרצו לקונגרס הנשים השני והשתלטו על הדיון תוך קריאה למיגור ההטרוסקסיזם. דל מרטין ופיליס ליאון דווקא נשארו ב- NOW ונלחמו בהומופוביה מתוך הקבוצה עצמה. כך או כך, ב- 1971, הנהגת התנועה הפמיניסטית שוכנעה כי נושאים לסביים הם בראש ובראשונה נושאים פמיניסטיים. הלבנדר מנס, במאמר מוסגר, שינו את שמן בהמשך הדרך לרדיקלסביאנס.
לסביות בגיל מבוגר
בשנת 1989 הצטרפו דל מרטין ופיליס ליאון ל"אגודת הלסביות הזקנות למען שינוי" וב- 1995 נבחרו שתיהן לייצוג לוועדה מטעם הבית הלבן בנושאי זקנה. חלומן לשיוויון זכויות נראה כעומד להתרחש בשנת 2004 כאשר להבזק שניה הותרו נישואים חד מיניים בקליפורניה. דל מרטין ופיליס ליאון היו הזוג הראשון להנשא, אך נישואים אלו בוטלו על ידי ביהמ"ש העליון. ב- 2008 כאשר קליפורניה הפכה למדינה השניה אשר התירה נישואים חד מיניים, שוב היו אלו דל מרטין ופיליס ליאון הראשונות להנשא, לאחר 55 שנים ביחד.
כחודשיים לאחר נישואיהן, נפטרה דל מרטין מסיבוכים בעקבות שבר ביד. במותה הורה ראש העיר של סן פרנסיסקו גאווין ניוסום להוריד את הדגלים לזכרה לחצי התורן. טעימה מחוש ההומור שלה אפשר למצוא כאן:
ואיך כל זה קשור ל- DEBs?
אז זהו, במסגרת שהחיינו והביאנו והגיענו עד היום, אז DEBs, זה בערך.. היום.
ולמי שלא יודעת, DEBs זהו סרט אקשן\קומי לסבי, והסרט הלסבי הראשון שזכה לאישור צפייה לכל המשפחה. בסרט, סוג של פארודיה על המלאכיות של צ'רלי, אחת מהגיבורות במיני ועניבה מתאהבת ומנהלת רומן עם הסופר וילן לוסי דיאמונד. ומה יש לחברים שלה להגיד על זה? אבל היא הסופר וילן!
הקטע שבחרתי הוא מתחילת הסרט, ה DEBS עוקבות אחרי לוסי דיאמונד, הסופר וילן, בבליינד דייט עם רוצחת, תהנו :)
(ודרך אגב, מומלץ)
רשומות
