כתום ואדום, ג'ורג'יה אוקיף 1919

יום שבת, 12 ביוני 2010

דל מרטין ופיליס ליאון או מ DOBs עד DEBs






בעשרים ושמיני ליוני, לפני ארבעים ואחת שנים, בשעה 1:02 בלילה פרצו שוטרים לפאב הומואים ודראגקווינס, הסטונוול, ברחוב קריסטופר בניו יורק, בגריניץ' ווילידג'. המהומות אשר פרצו עקב פשיטה זו נמשכו מספר ימים ורבים רואים במהומות אלו את תחילתה של תנועת השיחרור הגאה. אין ספק שמהומות אלו תרמו רבות לתפוצת הבשורה בקרב אנשי הקהילה, אין גם ספק שמהומות אלו שינו את אופי המאבק, אך מהומות אלו לא באו על רקע יש מאין, ובכל מה שנוגע ללסביות, ההתחלה הייתה ארבע עשרה שנים קודם לכן, בשנת 1955, בסן פרנסיסקו.

כשהילדים שלי היו קטנים ועוד היתה לי איזושהי שליטה על התכנים להם הם נחשפים בטלויזיה, הפעלתי, כמו הורים רבים אחרים, צנזורה. הצנזורה אותה הפעלתי, מצד שני, לא הייתה מן המקובלות: אמנם צינזרתי גם סרטים אלימים, אבל בעיקר צינזרתי סרטים מצוירים כמו הרובוטריקים ששלטו ללא עוררין בתקופה ההיא. סרטים שכללו מין או היו בנושאים מיניים מעולם לא צינזרתי, ומעולם גם לא הבנתי את הצורך לצנזר, הרי איזה מסר צינזור שכזה מעביר? סקס זה רע? סקס זה משהו שצריך להסתיר? זה הרי לא מה שאני חושבת, אז למה לצנזר?

את זה שלא צינזרתי סקס החליקו לי, אבל זה שצינזרתי את הרובוטריקים, זה משהו שנאלצתי כל פעם מחדש להסביר למה. אז לזכר הימים האלו, ההסבר שוב: הרובוטריקים מעבירים, לדעתי, הרבה מאד מסרים, לאו דווקא גלויים, שאני לא מאמינה בהם ומתנגדת אליהם:

רע מול טוב, שחור ולבן – הסרטים האלו לא הכילו את הצבע האפור. אם היית רע – היית רע מוחלט, אם היית טוב, היית טוב מוחלט. ברגע שהוגדרת כרע, שום דבר אותו יכולת לעשות מעולם לא היה יכול להתפרש כטוב, ויותר גרוע מזה: ברגע שהוגדרת טוב – לא משנה מה עשית (כמה ערים הרסת, כמה כתמי נפט שפכת לים, כמה נפגעו כתוצאה מהמעשים שלך), איכשהו תמיד יצא שזה בסדר, יש הצדקה.

רע = מכוער, טוב = יפה – מסר נוסף אותו סרטים אלו (ולא מעט סרטי אקשן) מעבירים, לפעמים בצורה גלויה וישירה ולעתים בצורה מעט סמויה יותר, הוא מסר גזעני מעין כמוהו: אם אתה מכוער סימן שאתה רע, ואם אתה יפה – מותר לך לעשות ככל העולה על נפשך כי הרי זה אומר שאתה טוב. בסרטי האקשן זה גלש מעבר למראה חיצוני: לדוגמה, במשך שנים לרע היה בהכרח מבטא גרמני או רוסי.

מוטיווציה קבילה היא אך ורק מוטיווציה שמטרתה להציל את העולם – כשפופאי רב עם ברוטוס זה היה על להרשים את אוליב. אבל כשהרובוטריקים נלחמו זה אף פעם לא היה על איזה משהו קטן, משהו שנגע להם אישית – זה תמיד היה על הצלת העולם.

מי שמנצח הוא מי שצודק – שניים נלחמים, במהלך הלחימה הם משמידים עיר, מי הטוב מבין שניהם? לפי הרובוטריקים הטוב הוא מי שמנצח (ובתנאי שהוא גם היפה).

ולמה זה קשור? זה קשור לסעיף המוטיווציה. דברים גדולים בעולם, שינויים, לפעמים קורים לא כי מישהו בא לשנות את העולם, אלא דווקא כי יש איזה משהו קטן שמציק, ואותו היא רוצה לשנות. היתר כבר מגיע.

דל מרטין ופיליס ליאון



דל מרטין נולדה במאי 1921 בסן פרנסיסקו שם סיימה תיכון בהצטיינות והמשיכה ללימודי עיתונות והמקבילה לתואר שלישי במכון למיניות אנושית. במהלך לימודיה היא נישאה לג'יימס מרטין, ילדה בת, ולאחר ארבע שנים התגרשה.

פיליס ליאון נולדה באוקלהומה בנובמבר 1924, ולמדה עיתונאות, באותו קולג' בו למדה גם דל, אבל לא שם הן נפגשו. היא עבדה בשנות הארבעים והחמישים כעיתונאית והייתה חלק מצוות העורכים באיזה מגזין בסיאטל. שם הם נפגשו, ב- 1950.

הן הפכו לזוג ב- 1952, ועברו לגור יחד, בסן פרנסיסקו, בוולנטיין של 1953. בשנה הראשונה הן בעיקר רבו אבל אחר כך הן הסתדרו וגילו – שהן לא מכירות אפילו זוג לסביות אחד נוסף לרפואה.

ה"קהילה" הלסבית של שנות החמישים



שנות החמישים לא היו קלות לקהילה. חוקים הגדירו קוד לבוש מוגדר לנשים וגברים. המשטרה ביצעה פשיטות תכופות על מקומות מפגש ובדיקה שכל הנוכחים אכן התלבשו בהתאם לחוקים – לפחות שלושה פריטי לבוש תואמי מגדר. נשים שנתפסו עם בגדים לא תואמים עברו התנכלויות והתעללויות מצד המשטרה במטרה ל"חנך" אותן. המימסד הפסיכולוגיסטי החליט פה אחד כי להיות לסבית (או הומו) שקול ללהיות פסיכופט ומצב זה דרש תיקון הכולל אשפוז כפוי, מכות חשמל, התעללויות. החוק לא ממש התיר ולו מפגשים, כהני הדת התריעו מפני הגיהנום השמור לחוטאות, והמימשל, אשר היה עסוק בציד המכשפות הגדול הידוע כתקופת המקרתיזם ורדיפת כל אדם הנחדש בקשר לקומוניזם, חשד אוטומטית בכל אדם אשר היה לו מה להסתיר – למשל לסביות. משמעות החשד הזה הייתה פיטורין ממקום העבודה.

לסביות רבות, בעיקר ממעמד הפועלים, ערכו מפגשים בברים לא חוקיים שהיו מטרה קבועה למשטרה. המוד השולט בפאבים אלו היה מוד הבוץ'-פאם. נשים אשר הגיעו מהמעמד הבינוני ומעלה הגיעו למקומות עבודה בשירות המימסד – עובדות סוציאליות, מורות – אלו היו המקצועות המובילים הפתוחים לנשים עם השכלה. מקומות עבודה אלו היו מועדים במיוחד לפורענות פיטורין במידה והתגלה כי המועסקת היא לסבית. נוסף על הנשים מהמעמד הבינוני ומעלה אשר לא יכלו להרשות לעצמן להגיע לפאבים עקב הסכנה בפיטורין, גם נשים מהמעמד הנמוך אשר לא התחברו לאוירת הבוץ'-פאם, לא ממש מצאו את מקומן בקרב אותם הפאבים.

ה- D.O.B.s



דל מרטין ופיליס ליאון היו בדיוק זוג כזה שסצנת הברים לא ממש התאימה להן. בצר להן, הן פנו לקבוצות ההומואים אשר החלו להתגבש באותה התקופה, אבל בהיותן הזוג הלסבי היחיד מצד אחד, וההבנה כי למרות שגם אלו וגם אלו נכנסו תחת המטרייה של ההגדרה "הומוסקסואל" בין שתי הקבוצות רב השונה מהדומה, מאידך, הן חיפשו בכל זאת חברת נשים אחרות.

לקח להן שנתיים לארגן ארבעה זוגות של נשים. שמונה נשים. הפגישות היו למטרות חברתיות, אלטרנטיבה לפאבים: מסיבות פרטיות, שיחות, ארוחות, ריקודים. התמונה כאן למעלה היא תמונה מאחד מהמפגשים האלו, ארוחה. המפגשים התקיימו בבתים פרטיים, ותוך כדי שיחות הן מהר מאד הבינו כי הן רוצות יותר: הן רצו להגיע ליותר לסביות, הן רצו שלסביות יפסיקו להרגיש שהן "מקולקלות", הן רצו שהחברה תקבל אותן, ויותר מהכל הן רצו להפסיק לפחד. הן התארגנו ובחרו בדל מרטין להיות הנשיאה.

השלב הבא היה בחירת השם. השם הנבחר היה "הבנות של ביליטיס" או Daughters of Bilitis או בקיצור DOB. השם הגיע מספר השירים של ביליטיס שלכאורה תורגם על ידי פייר לואיס והיה יומרה להציג שירים ארוטיים פרי עטה של ביליטיס – בת תקופתה של סאפפו. הספר אפילו הכיל פרק תקציר על חייה של ביליטיס, רק שביליטיס לא באמת התקיימה וכל העניין היה פרי עטו של פייר לואיס. גם לאחר גילוי התרמית השירים עדיין נחשבים בעלי ערך ספרותי. כל הרעיון מאחורי השם היה ליצור משהו שהוא עד כדי כך לא ברור או מובחן על מנת שניתן יהיה להסוותו כמשהו אחר, נאמר מועדון ספרותי. נבחר גם מוטו: qui Vive או בעברית: בעירנות. ה- DOB הוקם ב-1955 וב-1957 הן הגישו בקשה להפכו לעמותה. תיאור העמותה היה כל כך מעומעם שהיה אפשר לחשוב שמדובר בכל דבר שהוא, כולל מועדון לגידול חתולים.

שנה מיום הקמתו, ה- DOB הכיל כבר 16 נשים. ב- 1956 הן ניסחו את מה שהכי הפריע להן – העדר המידע המוחלט על לסביות. הן גם נתקלו בבעיה: מצד אחד הן רצו להגדיל את מספר החברות, מצד שני הן רצו לשמור על דיסקרטיות. בעיה נוספת הייתה בעיית פרסום – העיתונות סירבה לפרסם הודעות על מפגשים שלהן.

הסולם – The Ladder



מאחר וגם לדל מרטין וגם לפיליס ליאון היה רקע עיתונאי, הן הוציאו עיתון. הגיליון הראשון הכיל משהו בין 6-8 עמודים ובין היתר פורסמה בו הזמנה למסיבה בביתן, כולל שמן וכתובתן. בגיליון השני הן קצת נבהלו מעצמן ובחרו לעצמן שם עט. מטרת העיתון המוצהרת, שהודפסה על כל גיליון הייתה "ארגון נשים שמטרתו לקדם את אינטגרייצית השונה בחברה". השונה היה שם קוד ללסבית, שבתקופה ההיא הייתה מילת גנאי. נקבעו גם ארבעה יעדי משנה:

חינוך של הלסביות עצמן תוך בדיקה כיצד הן והחברה יכולים לתפקד במקביל ובשיתוף

חינוך החברה לשבירת מיתוסים ודעות קדומות

שיתוף פעולה עם מדענים לצורך הבנה טובה יותר של לסביות

• בדיקה של אלמנטים משפטיים וחוקיים לקידום שיוויון זכויות באמצעות מהלכי חקיקה.

התרחבות



"הסולם" הופק במספר עותקים מצומצם תחילה. הגיליון הראשון יצא בכמאה ושמונים עותקים, עד שמכונת הדפוס שווקה. שיווקו היה מפה לאוזן – כל אחת משש עשרה חברות הקבוצה לקחה מספר עותקים וחילקה לחברותיה. התגובה הייתה הרבה מעבר לציפייה, ופתאום נוצר ביקוש. מהגיליון השני הן החליטו לממן את העיתון באמצעות דמי חברות, דולר לשנה. רבות פחדו להרשם מכיוון שהמשטרה וה- FBI פשטו וחיפשו רשימות של לסביות אותן ניתן יהיה לפטר, כך שרשימת המנויות נשמרה בשני עותקים בלבד, במקומות חסויים. את הגיליון השני הן החליטו לשווק לכל עורכת דין הרשומה בדפי זהב. התגובה הייתה זועמת, אך תגובה אחת, דווקא של סטרייטית, זיכתה את הקבוצה בעורכת דין לעת צרה. שיווק העיתון עזר להפיץ את שמן ברחבי ארה"ב כולה. ב- 1959 היו ארבעה סניפים נוספים של DOB בניו יורק, שיקאגו, לוס אנג'לס ורוד איילנד, וב- 1960 הן קיימו את הכינוס הראשון שלהן בסן פרנסיסקו. הצלחת הכינוס הבטיחה כינוס חוזר אחת לשנתיים עד ל- 1968.

כיוון שהיו חוקים נגד קרוס דרסינג, והמסר היה מסר של השתלבות בחברה, הפשרה הייתה – לעשות מה שאפשר אבל להשאר חוקיים. במפגשים הפרטיים הן לא ממש הקפידו על כך, בכינוסים – יותר. כשהמשטרה פשטה על אחד הכינוסים במטרה לעצור אותן בטוענת קרוס דרסינג, היא נאלצה לעשות אחורה פנה. גם הנאומים בכנסים הללו לא היו הנאומים אליהם אנו מורגלים היום. רבים מהנואמים באו ממקום שמאד התנגד ללסביות: כמרים שהודיעו להן שהן חוטאות, פסיכיאטרים שהודיעו להן שהן פסיכופטיות. כשד"ר אלברט אליס הסביר להן שהן פסיכופאטיות הן לראשונה גם הגיבו: "לסבית שתבוא לטיפול אצלך היא באמת פסיכופטית". הרעיון היה של מפגשים, גם בלתי אמצעיים. מפגשים שיאפשרו להן להכיר את המימסד, ולמימסד להכיר אותן – בתנאים שלהן.

התחלת הסוף או הסוף של ההתחלה



בשנת 1963 ברברה גיטינגס החלה לערוך את הסולם. ברברה גיטינגס הגיעה עם גישה שונה, היא דגלה בנראות ובשיתוף פעולה עם ארגוני החוף המזרחי לשיוויון זכויות. דבר נוסף שקרה ב-1963 היא שקמה לסולם תורמת עשירה אשר תרמה סה"כ כ- 100,000$. דבר לא ידוע על התורמת הזו, אשר נשארה אנונימית תחת הכינוי "פנסילווניה". לאורך שנות השישים, תנועת הפמיניזם הלכה ותפסה תאוצה. רבות ב- DOB הרגישו כי הדיכוי שלהן כנשים גדול אף יותר מדיכויין כלסביות, דבר זה הורגש בברור ב- 1966 שם פורסם מאמר מערכת מאת מי שאז עמדה בראש ה- DOB שירלי וילר שציינה כי למרות שגם הומואים וגם לסביות מופלים כהומוסקסואלים, הדיכוי ומוקדיו שונים לחלוטין, ודיכוי לסביות דומה לזה של נשים ככלל. הארגון גדל והפך בירוקרטי. התקשורת העיקרית בין ההנהגה והסניפים המקומיים הייתה דרך "הסולם", הדור הצעיר שגדל לתקופה של קבוצות לוחמניות לשיוויון זכויות היה חסר מנוחה ולא הזדהה עם מטרות ה- DOB. גם לא המעמד העליון שהצטרף גם הוא למשחק.

ואז הגיעה גריר. גריר קיבלה על עצמה לערוך את הסולם ב- 1970 מביתה שבקנזס. בשלב הזה היו ל"סולם" למעלה מ3800 מנויות ושמותיהן היו עדיין רשומים בשתי רשימות בלבד. גריר רצתה להגדיל את הסולם ולהפכו לבינלאומי. היא שיכנעה את ריטה לה-פורטה, מי שעמדה בראש ה- DOB דאז, כי ה-DOB מתפרקת אבל צריך להציל את "הסולם". ריטה לקחה את רשימת המנויות לרינו ולמעשה הפרידה את ה-DOB מ"הסולם". ה- DOB איבדו את אמצעי התקשורת בין ההנהגה לסניפים המקומיים, וגריר איבדה את מימונה של "פנסילווניה". תוך שנתיים "הסולם" פשט את הרגל. ההנהגה של DOB התפזרה, סניפים של ה DOB המשיכו להתקיים באופן עצמאי עד 1995. סניפי מקומיים הקימו עיתון משלהם, "הגאות הלסבית" שפעל עד שנת 1979.



סטונוול והפמיניזם

ואיך כל זה קשור לסטונוול ולפמיניזם? אז זהו, שאני בעצם כותבת על דל מרטין ופיליס ליאון .

בשנת 1964 הן החלו להתרחק מה- DOB, כי חשבו שהגיע הזמן שהארגון הזה יעמוד על שתי רגליים, ולא רק על ארבעת הרגליים שלהן. הן פתחו ארגון נוסף שמטרתו לקדם קבלה של לסביות על ידי הכנסייה, וב-1967 הצטרפו ל- NOW – ארגון הנשים הלאומי, הפמיניסטי. דל מרטין היא הלסבית הראשונה מחוץ לארון שנבחרה ל- NOW.

אבל שם, בארגון הזה, קרה משהו ב- 1969, קרו שני דברים: הדבר הראשון שקרה היה מהומות הסטונוול. במהומות הללו השתתפו בעיקר הומואים וטרנסים, אבל היו גם כשלוש לסביות. ריטה מיי בראון, מי שלימים כתבה את "סבך הפרי האדום", הייתה אחת מהן. ריטה מיי בראון הייתה גם היא חברה ב- NOW באותה התקופה. חברה נוספת ב- NOW הייתה קרלה ג'יי.



הדבר השני שקרה הוא באק-לש הומופובי בקרב התנועה הפמיניסטית. הלסביות נתפסו כמחרחרות ריב ולוחמניות, וסטונוול לא ממש קידם דעה אחרת בעניין. בנובמבר 1969 התקיים קונגרס הנשים הראשון בחסות הנשיאה של  NOW דאז: בטי פרידמן. בטי פרידמן החליטה להוריד את החסות של DOB מרשימת החסויות על מנת שלא יקשרו בין התנועה הפמיניסטית לתנועות לסביות, וגרוע מכך, בנאומה בקונגרס היא התייחסה ל"איום הלסבי", הלבנדר מנס (Lavender Menace). קרלה ג'יי, ריטה מיי בראון ועוד ארבע לסביות מקרב התנועה הפמיניסטית זעמו על כך ופרשו מ- NOW. כחצי שנה לאחר מכן הן פתחו קבוצה משלהן – הלבנדר מנס, לאחר שפרשו גם מקרב ה- GLF שהיו בעיקר הומואים ולא ממש נתנו להן מקום.

בשנת 1970 נשים מקרב הלבנדר מנס התפרצו לקונגרס הנשים השני והשתלטו על הדיון תוך קריאה למיגור ההטרוסקסיזם. דל מרטין ופיליס ליאון דווקא נשארו ב- NOW ונלחמו בהומופוביה מתוך הקבוצה עצמה. כך או כך, ב- 1971, הנהגת התנועה הפמיניסטית שוכנעה כי נושאים לסביים הם בראש ובראשונה נושאים פמיניסטיים. הלבנדר מנס, במאמר מוסגר, שינו את שמן בהמשך הדרך לרדיקלסביאנס.

לסביות בגיל מבוגר



בשנת 1989 הצטרפו דל מרטין ופיליס ליאון ל"אגודת הלסביות הזקנות למען שינוי" וב- 1995 נבחרו שתיהן לייצוג לוועדה מטעם הבית הלבן בנושאי זקנה. חלומן לשיוויון זכויות נראה כעומד להתרחש בשנת 2004 כאשר להבזק שניה הותרו נישואים חד מיניים בקליפורניה. דל מרטין ופיליס ליאון היו הזוג הראשון להנשא, אך נישואים אלו בוטלו על ידי ביהמ"ש העליון. ב- 2008 כאשר קליפורניה הפכה למדינה השניה אשר התירה נישואים חד מיניים, שוב היו אלו דל מרטין ופיליס ליאון הראשונות להנשא, לאחר 55 שנים ביחד.

כחודשיים לאחר נישואיהן, נפטרה דל מרטין מסיבוכים בעקבות שבר ביד. במותה הורה ראש העיר של סן פרנסיסקו גאווין ניוסום להוריד את הדגלים לזכרה לחצי התורן. טעימה מחוש ההומור שלה אפשר למצוא כאן:


ואיך כל זה קשור ל- DEBs?



אז זהו, במסגרת שהחיינו והביאנו והגיענו עד היום, אז DEBs, זה בערך.. היום.

ולמי שלא יודעת, DEBs זהו סרט אקשן\קומי לסבי, והסרט הלסבי הראשון שזכה לאישור צפייה לכל המשפחה. בסרט, סוג של פארודיה על המלאכיות של צ'רלי, אחת מהגיבורות במיני ועניבה מתאהבת ומנהלת רומן עם הסופר וילן לוסי דיאמונד. ומה יש לחברים שלה להגיד על זה? אבל היא הסופר וילן!

הקטע שבחרתי הוא מתחילת הסרט, ה DEBS עוקבות אחרי לוסי דיאמונד, הסופר וילן, בבליינד דייט עם רוצחת, תהנו :)

(ודרך אגב, מומלץ)






יום שבת, 5 ביוני 2010

סטמטה רבית'י או נשים והמרתון


אילו הייתם שואלים את סוזן ב. אנתוני, מי שמילאה תפקיד מפתח בהבאת התנועה הספרוג'יסטית לאמריקה ומנהיגה בולטת בתנועה לזכויות האזרח, היא הייתה אומרת לכם כי הדבר שעשה הכי הרבה למען שחרור הנשים בעולם היה רכיבה על אופניים. האמירה הזו נשמעת בימינו מעט מופרכת, אך בראי ההיסטוריה היא ככל הנראה מדויקת עד כאב.


פמיניזם קשור לחופש, והעיסוק בספורט קשור קשר הדוק לחופש לנשים: חופש בלבוש, חופש מציפיות חברתיות, וחיזוק האמונה כי זכותן להתחרות, ולנצח. השינוי הזה התחיל עם הנשים הויקטוריאניות, והספורט.

עד אמצע המאה התשע עשרה נשים לא הורשו לעסוק בספורט. האיסור הגיע ממגוון מקורות: החל בנורמות חברתיות, דרך הלבוש המסורתי שכלל מחוכים לוחצים, שמלות רחבות ונעליים לא נוחות, וכלה בדעה רפואית. ב-1850 האמונה הרווחת הייתה שכל מה שקשור לבריאות האישה מקורו ברחם: כואב לך הגרון? זה בגלל הרחם, נשברה לך רגל? נכון, רחם. בכל מה שקשור לספורט הקביעה הרפואית (הגברית) הייתה ברורה: נשים הם עדינות וחלשות ועיסוק בספורט יפגע להן...ברחם.

אי שם לקראת אמצע המאה התשע עשרה התחיל השינוי. השינוי התחיל כאשר מקורות ההשכלה של נשים התרחבו, נוסדו האוניברסיטאות, לנשים בלבד, כגון ואסאר, סמית', ביירן מאייר וולסלי. נשים עמידות החלו ללמוד, ולבלות זמן חופשי יחסית מגברים וממוסכמות חברתיות שקובעו על ידיהם. נשים החלו לדרוש להשתתף בארועים ספורטיביים. זה התחיל בקטן – קריקט, קליעה בחץ וקשת, רכיבה על סוסים, גולף וטניס (לבעלות האמצעים בלבד). אבל מה שבאמת עשה את ההבדל היו האופניים. אופניים היו דבר חדש במאה ה-19 ונשים רצו גם, אבל נראה אותכם רוכבים על אופניים עם שמלות מתנפנפות, נעלים שגם ללכת בהן היה אתגר ומחוכים שלא איפשרו לנשום. אמיליה ג'נקס בלומר מרימה את הכפפה ומתחילה לפרסם אפנה חדשה – הבלומרס. הבלומרס במקור היו מכנסיים נפוחים הנלבשים מתחת לחצאית.האופנה הזו תופסת בקרב רוכבות האופניים, ומכיוון שהן צעירות, עשירות, משכילות ו... אופנתיות הן למעשה מכתיבות את האופנה החדשה: אופנה חופשית ממחוכים, תומכת בלומרס וחולצות קצרות שרוול (בשביל הטניס..) ונעליים נוחות יחסית.

ההשפעה של הספורט על נשים, ועל התפיסה שלהן את עצמן, הייתה רחבה הרבה יותר מהטריגר על שני גלגלים שהניע אותה.

האולימפיאדה, משחקי הרה, והמרתון


הכרזה הרשמית על המשחקים האולימפיים של שנת 1896

בואו נקפוץ כחמישים שנה קדימה. השנה: 1896. פייר דה קורבטן יוזם חידוש מסורת עתיקה: האולימפיאדה.

זה שהאולימפיאדה התקיימה בעיר אולימפיה ביוון העתיקה מידי כמה שנים והייתה תחרות ספורטיבית בין גברים בלבד (לנשים אסור היה להשתתף או אף לצפות במשחקים) זה משהו שרובנו שמענו עליו. מה שרובנו לא שמענו עליו זה משחקי הרה. משחקי הרה היו האולימפיאדה של הנשים ביוון העתיקה. הם התקיימו לכבוד האלה הרה, והקדימו במספר ימים את משחקי הגברים. משחקי הרה אורגנו על ידי היפודמיה, אשתו של פלופס, ושש עשרה הנשים שלא ממש ברור אם הן היו המשתתפות הראשונות או נציגות 16 ערים שהתאחדו לצורך קידום השלום וארגון המשחקים.

בניגוד למשחקים אולימפיים שנערכו בעירום, משחקי הרה התנהלו בלבוש, אך הלבוש היה טוניקה קצרה אשר חשפה כתף ויותר, ובימים כתיקונם הייתה בגד המשמש גברים בלבד למשימות פיסיות קשות. המשחקים נערכו בשלוש קבוצות גיל שונות והכילו, כמשחקי הגברים, מרוצים רגליים. אורך המסלול היה חמש שישיות מאורך מסלול הגברים.

מרתון, מצד שני, אינו קשור כלל למשחקים האולימפיים בעת העתיקה. כאשר המצביא האתונאי מילטאדס הצליח להבריח את הצבא הפרסי ליד העיר מרתון הוא ציווה על פידיפידס, רץ מצטיין, לרוץ לאתונה ולבשר על הנצחון הגדול. פידיפידס רץ, ממרתון לאתונה, הודיע על הנצחון, ומת.

כאשר מישל ברל מציע לפייר דה קורבטן לשחזר את מרוץ המרתון במסגרת האולימפיאדה המודרנית הראשונה, ההתלהבות רבה. פייר דה קורבטן אינו חסיד גדול של נשים וספורט. האולימפיאדה הראשונה מוגדרת כארוע ספורטיבי לגברים בלבד.

אמנם בחמישים השנים שעברו מאז הרופאים קבעו כי עיסוק בספורט יפגע ברחם הנשים הענוגות, הם נאלצו להתמודד עם מציאות של נשים העוסקות בספורט ובכל זאת יולדות. הרופאים המתקדמים אפילו מעודדים עיסוק נשים בספורט, למרות שגם הם לא ממש עוזבים את הרחם לנפשו. לדעת הרופאים החדשים, עיסוק בספורט לנשים הוא חיובי, כי הוא מכין נשים טוב יותר ללידה. אבל פייר דה קורבטן עדיין מחזיק בדעות הרופאים השמרנים – נשים וספורט לא מתערבב.

סטמטה רבית'י



יש סיבה טובה לכך שהגעתי בעצם למי שאני רוצה לכתוב עליה רק עכשיו. סיבה טובה מאד. הסיבה היא טכנית – אני לא יודעת עליה כמעט כלום. גורנישט. מעט מאד. מההיסטוריה וודאי מחקו אותה. אם תחפשו בויקי על ריצת מרתון אולימפיאדה 1896, לא תמצאו אותה. גם במדריך לריצות המרתון באולימפיאדה, לא תמצאו אותה. אבל סטמטה רבית'י קיימת. לגמרי קיימת.

סטמטה רביתי נולדה בסיירוס ב-1866 ולא ממש ידוע עליה כלום למעט זה שב -1896 היא בת שלושים, לא נשואה, גרה בעוני רב וללא עבודה בפיראוס וילדה בחייה שני ילדים. בנה הראשון מת שנה קודם לכן בגיל שבע וילדה השני הוא בן כשנה וחצי בשנה בה חידשו את האולימפיאדה ביוון.

סטמטה יצאה מספר ימים לפני ריצת המרתון המיועדת לכיוון אתונה, עם הילד עליה, בתקווה למצוא עבודה שם. את הדרך היא עשתה ברגל. בדרכה היא פגשה אצן שנתן לה מעט כסף והמליץ לה להשתתף בריצת המרתון הקרבה ובאה, אולי כך היא תצליח למצוא עבודה או פרנסה. סטמטה עושה החלף כיוון ומגיעה לעיר מרתון בתשיעי לאוקטובר, יום לפני המועד המיוחל של הזנקת ריצת המרתון.

קבלת הפנים לה היא זוכה היא מעורבת. העיתונות חוגגת. הספורטאים הרבה פחות. הבלונדינית הגבוהה והרזה עם העיניים הגדולות, הנראית מבוגרת בהרבה מגילה, מדברת בחופשיות עם העיתונות, ואף עונה לספורטאים מציקים. ראש העיר משכן אותה בביתו עד לתחילת התחרות. הכומ המברך את האצנים, מצד שני, מסרב לברך גם אותה. לא רק הוא, הועדה האולימפית מסרבת לאשר את השתתפותה, התירוץ הרשמי: איחור בהרשמה. גם ההיסטוריונים הרשמיים של האולימפיאדה, אם ממש מאלצים אותם להתמודד עם סטמטה רבית'י, מודים כי לא זה היה העניין. היה גם ניסיון שוחד – היא תשתתף במירוץ מיוחד לנשים באתונה, מירוץ שמעולם לא התרחש.

מירוץ המרתון הראשון של אולימפיאדת אתונה יצא בצהרי העשירי לאוקטובר כמו שפייר דה קורטבן התכוון – על טהרת המין הגברי. מבין 17 האצנים שיצאו לדרך, שלושה לא הצליחו לסיים את המסלול ואחד נפסל מאוחר יותר מכיוון שחלק מהדרך הוא עשה על גב כרכרה.

אבל סטמטה רבית'י לא ממש ויתרה. בבוקר האחד עשר לאוקטובר, יום אחרי האצנים הגברים, היא החתימה את ראש העיר (שבמקרה היה גם המורה והשופט היחיד בעיר מרתון) על עדות לזמן בו יצאה בריצה למסלול המרתון: ממרתון לאתונה. היעד: שלוש וחצי שעות.

היא לא הגיעה אחרי שלוש וחצי שעות לאתונה, אבל היא כן הגיעה אחרי חמש וחצי שעות. לאיצטדיון לא נתנו לה להכנס. מספר קציני צבא יוונים עצרו אותה. בלי לאבד את העשתונות היא החתימה אותם כעדים על הזמן בו סיימה את המסלול. וקראה לעיתונאים.

יותר לא ידוע על סטמיטה רבית'י. שום דבר. בראיון איתה לאחר המירוץ היא הצהירה על כוונתה להגיש את התוצאות לועדה האולימפית לקבלת אישור. הועדה האולימפית טוענת שהיא מעולם לא שמעה על זה. אף לא אחד מהעיתונאים התעניין לדעת מה עלה בגורלה לאחר המירוץ. וככל הנראה גם לא הרבה אחרים מכיוון שלא ידוע דבר על המשך חייה, אפילו לא אם בסופו של דבר היא מצאה עבודה.

מלפומנה

מלפומנה הייתה מוזה, ואולי עוד אצת מרתון שביקשה להשתתף באותה הריצה של 1896. שני אנשים שונים ועיתון אחד טענו כי מלפומנה, ללא שם פרטי, ניסתה להרשם לתחרות עם זמן מוקדם של ארבע וחצי שעות ונדחתה על ידי הועדה האולימפית. גם עליה לא ידוע כלום. יש הטוענים כי מלפומנה וסטמטה ארבית'י הן אותה אישה, יש הטוענים כי מדובר בשתי נשים שונות. התשובה קבורה במשעולי האבק של ההיסטוריה.

המרתון האולימפי לאחר סטמטה רבית'י

האולימפיאדות ממשיכות עד לימינו, וכמוהן ריצות המרתון. כבר ב-1900 נפתחו האולימפיאדות להשתתפותן של נשים, במקצועות מסוימים. ריצת המרתון המתועדת הראשונה של אישה במסגרת המרתון הייתה שלושים שנה לאחר ריצתה של סטמטה רובית'י, בשנת 1926. ויולט פירסי הבריטית רצה באופן לא רשמי במלול המרתון וסיימה עם תוצאה של שלוש שעות וארבעים דקות. הפעם הראשונה בה הורשו נשים להשתתף באופן רשמי במירוץ המרתון במסגרת האולימפיאדה הייתה רק בשנת 1984 שם ניצחה האמריקאית ג'ואן בנואיט בזמן של שעתיים ועשרים וארבע דקות, כחצי שעה טוב יותר מזמנו של ספירידון לואיס, המנצח הגדול של אולימפיאדת 1896.

רוברטה "בובי" גיב





רוברטה גיב שייכת אף היא לעדת אצות המרתון הלא חוקיות. בשנת 1966, בגיל 23, היא התחבאה בשיחים והצטרפה באופן לא רשמי למירוץ המרתון בבוסטון אותו סיימה בשלוש שעות ועשרים ואחת דקות לאחר שלא אישרו לה להשתתף כי "נשים אינן מסוגלות פיסיולוגית לרוץ מרתון". התשובה רק דירבנה אותה להשתתף. היא פחדה מתגובת המשתתפים האחרים והקהל, וניסתה להשתלב בלי שיבחינו בה על ידי לבישת סווטשירט גדול עם קפוצ'ון מעל בגד ים ואת מכנסי ההתעמלות של אחיה. נעלי ריצה לנשים לא היו קיימות, אז היא רצה בנעלי אחיות נוחות.

אחרי זמן לא רב האצנים לידה זיהו אותה כאישה. להפתעתה ושמחתה הם עודדו אותה ואמרו לה כי הכביש פתוח לכולם והם לא יתנו לאף אחד להוריד אותה מהמסלול. היא הורידה את הסווטשירט והקהל הבין לראשונה במה מדובר, ועודד. העיתונות שמה לב וחגגה, כולל ליווי צמוד לאורך המסלול כולו. כאשר היא עברה ליד ווסלי קולדג' (לנשים) הנשים חיכו לה, עודדו ובכו משמחה. היא רצה בקצב מתון יחסית כי הבינה כי האחריות מוטלת על כתפיה להוכיח שאשה מסוגלת לסיים את מירוץ המרתון. כאשר סיימה את המירוץ, מושל מסצ'וסס בא ללחוץ את ידה. היא סיימה לפני שני שליש מהאצנים הגברים.

בשנת 1967 היא שבה לרוץ את המסלול, שוב באופן לא פורמלי. באותה השנה הייתה גם אצנית פורמלית, לפחות למחצה, באותו המירוץ: קתרין סוויצר. קתרין השיגה מספר על יד כך שהתחזתה לבחור בעת ההרשמה והתוצאה שלה גם היא אינה מוכרת. בשנת 1968 כבר רצו את המרתון הזה חמש נשים, כולן ללא מספר.

בובי גיב למדה לימודי קדם רפואה בתקופה ההיא. לרפואה היא לא התקבלה, כי היא אשה. אז היא התחתנה וסיימה לימודי משפטים. היא ממשיכה לרוץ עד היום, את המרתון האחרון שלה היא רצה ב-2001 לציון 35 שנה לריצה ההיסטורית הראשונה שלה. את הריצות כיום היא מקדישה כתרומה לחולי ALS ומקלטים לנשים וילדים.

אחרית דבר

בשנת 1972 נחקק בארה"ב חוק המחייב אוניברסיטאות ובתי ספר להקדיש משאבים כספיים שווים והזדמנויות שוות לנשים וגברים. למרות זאת עד היום, אפילו בארה"ב שם המודעות לספורט היא מהגבוהות בעולם הפערים בפועל בין נשים וגברים בספורט הם רבים ומתבטאים בחשיפה תקשורתית שכמעט ואיננה קיימת לנשים, משכורות נמוכות פי כמה וכמה לנשים והערכה נמוכה לנשים לעומת עמיתיהן הגברים.

בארץ המצב גרוע אף יותר. למרות שבאגודות השונות מספר דומה של ילדים וילדות משתתפים בענפי הספורט השונים, למרות שמי שהגיע ראשון לגמר אולימפי הייתה הגיעה – אסתר רוט שחמורוב, ומי שראשון קיבל מדליה אולימפית הייתה קיבלה – יעל ארד, המדינה מקצה רק מעט יותר מ-13% מתוך כלל המשאבים המוקצים לספורט, לספורט של נשים.



אסתר רוט שחמורוב, 1976, בגמר 100 מ' משוכות