סטמטה רבית'י או נשים והמרתון

אילו הייתם שואלים את סוזן ב. אנתוני, מי שמילאה תפקיד מפתח בהבאת התנועה הספרוג'יסטית לאמריקה ומנהיגה בולטת בתנועה לזכויות האזרח, היא הייתה אומרת לכם כי הדבר שעשה הכי הרבה למען שחרור הנשים בעולם היה רכיבה על אופניים. האמירה הזו נשמעת בימינו מעט מופרכת, אך בראי ההיסטוריה היא ככל הנראה מדויקת עד כאב.


פמיניזם קשור לחופש, והעיסוק בספורט קשור קשר הדוק לחופש לנשים: חופש בלבוש, חופש מציפיות חברתיות, וחיזוק האמונה כי זכותן להתחרות, ולנצח. השינוי הזה התחיל עם הנשים הויקטוריאניות, והספורט.

עד אמצע המאה התשע עשרה נשים לא הורשו לעסוק בספורט. האיסור הגיע ממגוון מקורות: החל בנורמות חברתיות, דרך הלבוש המסורתי שכלל מחוכים לוחצים, שמלות רחבות ונעליים לא נוחות, וכלה בדעה רפואית. ב-1850 האמונה הרווחת הייתה שכל מה שקשור לבריאות האישה מקורו ברחם: כואב לך הגרון? זה בגלל הרחם, נשברה לך רגל? נכון, רחם. בכל מה שקשור לספורט הקביעה הרפואית (הגברית) הייתה ברורה: נשים הם עדינות וחלשות ועיסוק בספורט יפגע להן...ברחם.

אי שם לקראת אמצע המאה התשע עשרה התחיל השינוי. השינוי התחיל כאשר מקורות ההשכלה של נשים התרחבו, נוסדו האוניברסיטאות, לנשים בלבד, כגון ואסאר, סמית', ביירן מאייר וולסלי. נשים עמידות החלו ללמוד, ולבלות זמן חופשי יחסית מגברים וממוסכמות חברתיות שקובעו על ידיהם. נשים החלו לדרוש להשתתף בארועים ספורטיביים. זה התחיל בקטן – קריקט, קליעה בחץ וקשת, רכיבה על סוסים, גולף וטניס (לבעלות האמצעים בלבד). אבל מה שבאמת עשה את ההבדל היו האופניים. אופניים היו דבר חדש במאה ה-19 ונשים רצו גם, אבל נראה אותכם רוכבים על אופניים עם שמלות מתנפנפות, נעלים שגם ללכת בהן היה אתגר ומחוכים שלא איפשרו לנשום. אמיליה ג'נקס בלומר מרימה את הכפפה ומתחילה לפרסם אפנה חדשה – הבלומרס. הבלומרס במקור היו מכנסיים נפוחים הנלבשים מתחת לחצאית.האופנה הזו תופסת בקרב רוכבות האופניים, ומכיוון שהן צעירות, עשירות, משכילות ו... אופנתיות הן למעשה מכתיבות את האופנה החדשה: אופנה חופשית ממחוכים, תומכת בלומרס וחולצות קצרות שרוול (בשביל הטניס..) ונעליים נוחות יחסית.

ההשפעה של הספורט על נשים, ועל התפיסה שלהן את עצמן, הייתה רחבה הרבה יותר מהטריגר על שני גלגלים שהניע אותה.

האולימפיאדה, משחקי הרה, והמרתון

הכרזה הרשמית על המשחקים האולימפיים של שנת 1896

בואו נקפוץ כחמישים שנה קדימה. השנה: 1896. פייר דה קורבטן יוזם חידוש מסורת עתיקה: האולימפיאדה.

זה שהאולימפיאדה התקיימה בעיר אולימפיה ביוון העתיקה מידי כמה שנים והייתה תחרות ספורטיבית בין גברים בלבד (לנשים אסור היה להשתתף או אף לצפות במשחקים) זה משהו שרובנו שמענו עליו. מה שרובנו לא שמענו עליו זה משחקי הרה. משחקי הרה היו האולימפיאדה של הנשים ביוון העתיקה. הם התקיימו לכבוד האלה הרה, והקדימו במספר ימים את משחקי הגברים. משחקי הרה אורגנו על ידי היפודמיה, אשתו של פלופס, ושש עשרה הנשים שלא ממש ברור אם הן היו המשתתפות הראשונות או נציגות 16 ערים שהתאחדו לצורך קידום השלום וארגון המשחקים.

בניגוד למשחקים אולימפיים שנערכו בעירום, משחקי הרה התנהלו בלבוש, אך הלבוש היה טוניקה קצרה אשר חשפה כתף ויותר, ובימים כתיקונם הייתה בגד המשמש גברים בלבד למשימות פיסיות קשות. המשחקים נערכו בשלוש קבוצות גיל שונות והכילו, כמשחקי הגברים, מרוצים רגליים. אורך המסלול היה חמש שישיות מאורך מסלול הגברים.

מרתון, מצד שני, אינו קשור כלל למשחקים האולימפיים בעת העתיקה. כאשר המצביא האתונאי מילטאדס הצליח להבריח את הצבא הפרסי ליד העיר מרתון הוא ציווה על פידיפידס, רץ מצטיין, לרוץ לאתונה ולבשר על הנצחון הגדול. פידיפידס רץ, ממרתון לאתונה, הודיע על הנצחון, ומת.

כאשר מישל ברל מציע לפייר דה קורבטן לשחזר את מרוץ המרתון במסגרת האולימפיאדה המודרנית הראשונה, ההתלהבות רבה. פייר דה קורבטן אינו חסיד גדול של נשים וספורט. האולימפיאדה הראשונה מוגדרת כארוע ספורטיבי לגברים בלבד.

אמנם בחמישים השנים שעברו מאז הרופאים קבעו כי עיסוק בספורט יפגע ברחם הנשים הענוגות, הם נאלצו להתמודד עם מציאות של נשים העוסקות בספורט ובכל זאת יולדות. הרופאים המתקדמים אפילו מעודדים עיסוק נשים בספורט, למרות שגם הם לא ממש עוזבים את הרחם לנפשו. לדעת הרופאים החדשים, עיסוק בספורט לנשים הוא חיובי, כי הוא מכין נשים טוב יותר ללידה. אבל פייר דה קורבטן עדיין מחזיק בדעות הרופאים השמרנים – נשים וספורט לא מתערבב.

סטמטה רבית'י

יש סיבה טובה לכך שהגעתי בעצם למי שאני רוצה לכתוב עליה רק עכשיו. סיבה טובה מאד. הסיבה היא טכנית – אני לא יודעת עליה כמעט כלום. גורנישט. מעט מאד. מההיסטוריה וודאי מחקו אותה. אם תחפשו בויקי על ריצת מרתון אולימפיאדה 1896, לא תמצאו אותה. גם במדריך לריצות המרתון באולימפיאדה, לא תמצאו אותה. אבל סטמטה רבית'י קיימת. לגמרי קיימת.

סטמטה רביתי נולדה בסיירוס ב-1866 ולא ממש ידוע עליה כלום למעט זה שב -1896 היא בת שלושים, לא נשואה, גרה בעוני רב וללא עבודה בפיראוס וילדה בחייה שני ילדים. בנה הראשון מת שנה קודם לכן בגיל שבע וילדה השני הוא בן כשנה וחצי בשנה בה חידשו את האולימפיאדה ביוון.

סטמטה יצאה מספר ימים לפני ריצת המרתון המיועדת לכיוון אתונה, עם הילד עליה, בתקווה למצוא עבודה שם. את הדרך היא עשתה ברגל. בדרכה היא פגשה אצן שנתן לה מעט כסף והמליץ לה להשתתף בריצת המרתון הקרבה ובאה, אולי כך היא תצליח למצוא עבודה או פרנסה. סטמטה עושה החלף כיוון ומגיעה לעיר מרתון בתשיעי לאוקטובר, יום לפני המועד המיוחל של הזנקת ריצת המרתון.

קבלת הפנים לה היא זוכה היא מעורבת. העיתונות חוגגת. הספורטאים הרבה פחות. הבלונדינית הגבוהה והרזה עם העיניים הגדולות, הנראית מבוגרת בהרבה מגילה, מדברת בחופשיות עם העיתונות, ואף עונה לספורטאים מציקים. ראש העיר משכן אותה בביתו עד לתחילת התחרות. הכומ המברך את האצנים, מצד שני, מסרב לברך גם אותה. לא רק הוא, הועדה האולימפית מסרבת לאשר את השתתפותה, התירוץ הרשמי: איחור בהרשמה. גם ההיסטוריונים הרשמיים של האולימפיאדה, אם ממש מאלצים אותם להתמודד עם סטמטה רבית'י, מודים כי לא זה היה העניין. היה גם ניסיון שוחד – היא תשתתף במירוץ מיוחד לנשים באתונה, מירוץ שמעולם לא התרחש.

מירוץ המרתון הראשון של אולימפיאדת אתונה יצא בצהרי העשירי לאוקטובר כמו שפייר דה קורטבן התכוון – על טהרת המין הגברי. מבין 17 האצנים שיצאו לדרך, שלושה לא הצליחו לסיים את המסלול ואחד נפסל מאוחר יותר מכיוון שחלק מהדרך הוא עשה על גב כרכרה.

אבל סטמטה רבית'י לא ממש ויתרה. בבוקר האחד עשר לאוקטובר, יום אחרי האצנים הגברים, היא החתימה את ראש העיר (שבמקרה היה גם המורה והשופט היחיד בעיר מרתון) על עדות לזמן בו יצאה בריצה למסלול המרתון: ממרתון לאתונה. היעד: שלוש וחצי שעות.

היא לא הגיעה אחרי שלוש וחצי שעות לאתונה, אבל היא כן הגיעה אחרי חמש וחצי שעות. לאיצטדיון לא נתנו לה להכנס. מספר קציני צבא יוונים עצרו אותה. בלי לאבד את העשתונות היא החתימה אותם כעדים על הזמן בו סיימה את המסלול. וקראה לעיתונאים.

יותר לא ידוע על סטמיטה רבית'י. שום דבר. בראיון איתה לאחר המירוץ היא הצהירה על כוונתה להגיש את התוצאות לועדה האולימפית לקבלת אישור. הועדה האולימפית טוענת שהיא מעולם לא שמעה על זה. אף לא אחד מהעיתונאים התעניין לדעת מה עלה בגורלה לאחר המירוץ. וככל הנראה גם לא הרבה אחרים מכיוון שלא ידוע דבר על המשך חייה, אפילו לא אם בסופו של דבר היא מצאה עבודה.

מלפומנה

מלפומנה הייתה מוזה, ואולי עוד אצת מרתון שביקשה להשתתף באותה הריצה של 1896. שני אנשים שונים ועיתון אחד טענו כי מלפומנה, ללא שם פרטי, ניסתה להרשם לתחרות עם זמן מוקדם של ארבע וחצי שעות ונדחתה על ידי הועדה האולימפית. גם עליה לא ידוע כלום. יש הטוענים כי מלפומנה וסטמטה ארבית'י הן אותה אישה, יש הטוענים כי מדובר בשתי נשים שונות. התשובה קבורה במשעולי האבק של ההיסטוריה.

המרתון האולימפי לאחר סטמטה רבית'י

האולימפיאדות ממשיכות עד לימינו, וכמוהן ריצות המרתון. כבר ב-1900 נפתחו האולימפיאדות להשתתפותן של נשים, במקצועות מסוימים. ריצת המרתון המתועדת הראשונה של אישה במסגרת המרתון הייתה שלושים שנה לאחר ריצתה של סטמטה רובית'י, בשנת 1926. ויולט פירסי הבריטית רצה באופן לא רשמי במלול המרתון וסיימה עם תוצאה של שלוש שעות וארבעים דקות. הפעם הראשונה בה הורשו נשים להשתתף באופן רשמי במירוץ המרתון במסגרת האולימפיאדה הייתה רק בשנת 1984 שם ניצחה האמריקאית ג'ואן בנואיט בזמן של שעתיים ועשרים וארבע דקות, כחצי שעה טוב יותר מזמנו של ספירידון לואיס, המנצח הגדול של אולימפיאדת 1896.

רוברטה "בובי" גיב

רוברטה גיב שייכת אף היא לעדת אצות המרתון הלא חוקיות. בשנת 1966, בגיל 23, היא התחבאה בשיחים והצטרפה באופן לא רשמי למירוץ המרתון בבוסטון אותו סיימה בשלוש שעות ועשרים ואחת דקות לאחר שלא אישרו לה להשתתף כי "נשים אינן מסוגלות פיסיולוגית לרוץ מרתון". התשובה רק דירבנה אותה להשתתף. היא פחדה מתגובת המשתתפים האחרים והקהל, וניסתה להשתלב בלי שיבחינו בה על ידי לבישת סווטשירט גדול עם קפוצ'ון מעל בגד ים ואת מכנסי ההתעמלות של אחיה. נעלי ריצה לנשים לא היו קיימות, אז היא רצה בנעלי אחיות נוחות.

אחרי זמן לא רב האצנים לידה זיהו אותה כאישה. להפתעתה ושמחתה הם עודדו אותה ואמרו לה כי הכביש פתוח לכולם והם לא יתנו לאף אחד להוריד אותה מהמסלול. היא הורידה את הסווטשירט והקהל הבין לראשונה במה מדובר, ועודד. העיתונות שמה לב וחגגה, כולל ליווי צמוד לאורך המסלול כולו. כאשר היא עברה ליד ווסלי קולדג' (לנשים) הנשים חיכו לה, עודדו ובכו משמחה. היא רצה בקצב מתון יחסית כי הבינה כי האחריות מוטלת על כתפיה להוכיח שאשה מסוגלת לסיים את מירוץ המרתון. כאשר סיימה את המירוץ, מושל מסצ'וסס בא ללחוץ את ידה. היא סיימה לפני שני שליש מהאצנים הגברים.

בשנת 1967 היא שבה לרוץ את המסלול, שוב באופן לא פורמלי. באותה השנה הייתה גם אצנית פורמלית, לפחות למחצה, באותו המירוץ: קתרין סוויצר. קתרין השיגה מספר על יד כך שהתחזתה לבחור בעת ההרשמה והתוצאה שלה גם היא אינה מוכרת. בשנת 1968 כבר רצו את המרתון הזה חמש נשים, כולן ללא מספר.

בובי גיב למדה לימודי קדם רפואה בתקופה ההיא. לרפואה היא לא התקבלה, כי היא אשה. אז היא התחתנה וסיימה לימודי משפטים. היא ממשיכה לרוץ עד היום, את המרתון האחרון שלה היא רצה ב-2001 לציון 35 שנה לריצה ההיסטורית הראשונה שלה. את הריצות כיום היא מקדישה כתרומה לחולי ALS ומקלטים לנשים וילדים.

אחרית דבר

בשנת 1972 נחקק בארה"ב חוק המחייב אוניברסיטאות ובתי ספר להקדיש משאבים כספיים שווים והזדמנויות שוות לנשים וגברים. למרות זאת עד היום, אפילו בארה"ב שם המודעות לספורט היא מהגבוהות בעולם הפערים בפועל בין נשים וגברים בספורט הם רבים ומתבטאים בחשיפה תקשורתית שכמעט ואיננה קיימת לנשים, משכורות נמוכות פי כמה וכמה לנשים והערכה נמוכה לנשים לעומת עמיתיהן הגברים.

בארץ המצב גרוע אף יותר. למרות שבאגודות השונות מספר דומה של ילדים וילדות משתתפים בענפי הספורט השונים, למרות שמי שהגיע ראשון לגמר אולימפי הייתה הגיעה – אסתר רוט שחמורוב, ומי שראשון קיבל מדליה אולימפית הייתה קיבלה – יעל ארד, המדינה מקצה רק מעט יותר מ-13% מתוך כלל המשאבים המוקצים לספורט, לספורט של נשים.

אסתר רוט שחמורוב, 1976, בגמר 100 מ' משוכות