ג'ואן באאז

לפני כמה חודשים חיפשתי שיר שיבטא את מה שהרגשתי באותו הזמן. לא היה לי בדיוק כיוון מוגדר, גם לא שיר מוגדר מסוים בראש, ידעתי שכשאני אמצא את מה שאני מחפשת – אני פשוט אדע. הלכתי ליוטיוב וחיפשתי בין שירים שנכתבו בעשור שניים האחרונים. לא מצאתי. אז חזרתי למקורות, שלי. חזרתי לשירים שאהבתי בחיי, זמרות (וזמרים) שנהגתי להקשיב להם. ועדיין המשהו החמקמק הזה שיביע בדיוק את מה שהרגשתי, אותו לא מצאתי. אז חזרתי עוד קצת אחורה, למוסיקה ש"ירשתי" מאחותי הגדולה. אני ילידת 1965 והמוסיקה של אחותי הייתה בעיקר הקרפנטרס, אבל היו לה כמה תקליטים שאליי דיברו יותר, אחד מהם היה תקליט של ג'ואן באאז, וכשהקשבתי לו שוב, אז, לפני חצי שנה, מצאתי את מה שחיפשתי. השיר הזה נכתב על ידי ג'ואן באאז כשהייתי בת עשר, אז הוא לא אמר לי הרבה, אבל הרבה שנים אחר כך הוא הצליח לבטא כאילו הוא נכתב יום קודם, בדיוק כואב, בדיוק את מה שהרגשתי: יהלומים וחלודה.





קצת ביו

להגיד "קצת ביו" על ג'ואן באאז זה קצת אוקסימורון. כל ביוגרפיה מכבדת את עצמה שקראתי משתרעת על הרבה יותר מעמוד בודד ובוודאי שיותר מכמה שורות. אז במקום להלאות במה שניתן לקרוא בויקי (זהירות, אנגלית) או במומה אני אנסה לתאר את עיקרי הדברים.

ג'ואן (קאנדוס) באאז היא בעיקר זמרת, פזמונאית ופעילה פוליטית-חברתית. היא נולדה ב-1941 להורים שהמירו את דתם לקווקריות, כת הדוגלת באקטיביזם חברתי. דרך פעילותו של אביה ביונסקו ילדותה עברה עליה בנדודים תמידיים בחלקי העולם השונים, בינהם שנה בעיראק. היא החלה לשיר בקולג' בבוסטון (ממנו פרשה). קשריה הרומנטיים מעולם לא היו פשוטים. מהחבר הראשון שלה, מייקל ניו (מהשיר מייקל) היא נפרדה כאשר היא הצליחה והוא פחות, עם בוב דילן היא הייתה, בהפסקות, כשלוש שנים עד 1965 והשיר יהלומים וחלודה שנכתב כעשור לאחר שנפרדו נכתב לו, והיא אפילו התחתנה למשך מספר שנים עם מי שהנהיג את ההתנגדות לגיוס לוייטנאם, דיוויד הריס. מהשש בערך שנים בהן היו נשואים הוא ישב כשנתיים בכלא. את דיוויד ניתן למצוא (או את חסרונו) למשל בשיר "חמש עשרה חודשים" המתייחס לכמות הזמן בה היה כלוא. יש לה בן אחד בשם גבריאל שהוא כיום מתופף ומלווה אותה בהופעותיה.

שירה

הקריירה שלה נפתחה רשמית בגיל 18, תחילה בהופעות בבתי קפה ואז הקלטות שהפכו מהר מאד להצלחות. ההופעה פורצת הדרך עבורה הייתה לצידו של בוב גיבסון בפסטיבל הפולק של ניופורט, שם הוגדרה כמדונה היחפה. הקול שלה ייחודי – סופרן צלול המשתרע על שלוש אוקטבות והסגנון בו שרה הוא סגנון מוסיקת העם, הפולק. מהר מאד היא הפכה למלכת הפולק, למרות שמאז שנות השישים היא עשתה גיחות גם לתחומי הרוק, הגוספל והפופ. קריירת השירה שלה משתרעת נכון להיום על מעל חמישים שנה וכמה עשרות אלבומים, בכשמונה שפות שונות.



בתקופה בה הופיעה לצידו של בוב דילן, וקידמה אותו, היא שרה לא מעט משיריו. יחד הם הפכו לצמד המתוקשר והייצוגי של הפולק בארה"ב בתחילת שנות השישים והפכו למייצגי ילדי דור הפרחים. כאשר היא הופיעה עם אנחנו נתגבר בתחילה במצעד העבודה והחירות לוושינגטון של מרתין לותר קינג, ולאחר מכן באסיפות והפגנות רבות נוספות ולבסוף בוודסטוק היא הפכה למזוהה עם השיר ומייצגת המאבק לשיוויון זכויות.



אקטיביזם

כמי שפועלת בתחומי האקטיביזם החברתי כבר חמישה עשורים טובים אין ממש טעם להתחיל ולמנות את כל האסיפות, המחאות, ההפגנות והפגישות בהן לקחה חלק, אפילו לא את הרב, כך שאציין אך ורק את הבולטות ביותר מהן.

הראשונה במחאות החברתיות שלה חלה בתיכון בגיל 16 כשסירבה להתפנות בתרגיל הליכה למקלטים מהכיתה בתקופת המלחמה הקרה מכיוון שהאמינה שהתרגיל הוא חלק ממדיניות ממשלתית לפרופגנדה מטעה. בעקבות המחאה היא סומנה כחותרת קומוניסטית.

היא השתתפה לצידו של מרתין לותר קינג בהפגנות רבות, בינהן התהלוכה למען עבודה וחירות לוושינגטון. לצידו של סזר צ'בס היא השתתפה במאבק למען שכר הוגן ותנאי עבודה בטוחים למהגרים בארה"ב.

היא התנגדה, בין היתר בכח, למלחמה והגיוס לויטנאם (ובילתה עקב כך בכלא כחודש). ב-1972 היא הצטרפה למשלחת אמנסטי לצפון ויטנאם שם נקלעה להפצצה אמריקאית כבדה. בזמן ההפצצה היא הקליטה את מה שלאחר חזרתה הפך לצד ב' בתקליט "איפה אתה, בני?" – כותר שחלקו דיקלום חלקו שירה וחלקו רעש ההפצצות ברקע, קטע הנמשך כעשרים ושלוש דקות.

לאחר שחזתה ביחס המפלגה הקומוניסטית בויטנאם לתושבים, היא יצאה כנגד ממשלה זו, דבר שהביא לעימות עם חלק ניכר מחזית השמאל שעד אותו הזמן הייתה מזוהה איתו לחלוטין. מאז סוף שנות השבעים היא יוצאת כנגד פגיעה בזכויות האדם מצד הימין והשמאל כאחד.

היא הייתה הראשונה לקיים הופעה ביוגוסלביה בתקופת המלחמה ולהפנות את תשומת לב העולם למתרחש שם.

גם בנושא זכויות ההומואים והלסביות היא תמכה והופיעה מספר פעמים: ב-1978 נגד הצעת בריגס לאסור הוראה על ידי הומואים ולסביות, לאחר רצח הרוי מילק וב-1990 עם חברה – ג'ניס איאן, במופע התרמה לקהילה הלהטבי"ת.

היא בעד הסביבה, ונגד המלחמה בעיראק, נגד עוני ונגד עונש המוות וב-2008, לראשונה, היא הביאה תמיכה במועמד פוליטי כלשהו לנשיאות – אובמה.

תדמית או סוג של סיכום

ג'ואן באאז היא דמות שלא רבים נשארים אדישים אליה. בפן האקטיביסטי – רבים רואים בה את נציגו של השמאל התמים, אחרים טוענים שהיא דוחפת את המסרים שלה בכח, ורבים, גם בשמאל, לא ממש אוהבים את העצמאות והעצמאות המחשבתית שלה. מהצד השני יש רבים הרואים בה התגלמות כל מה שטוב – פעילה, לוחמת למען החופש והשיוויון. גם בנוגע לשירתה אנשים לא נשארים לרב אדישים, לעיתים קרובות דעתם לגבי שיריה הולכת יד ביד עם דעתם לגביה כאקטיביסטית. למרות שחלקים גדולים מהרפרטואר שלה נלקחו ממגוון רחב של יוצרים, כולל היא עצמה, ולמרות שהיא הצליחה עוד לפני שבוב דילן הצליח, יש לא מעט אנשים התולים את הצלחתה בכשרונו של בוב דילן. אחרים מרגישים שהיא הצליחה בזכות עצמה ואת אותם שירים של דילן שהיא מבצעת – היא מבצעת טוב ממנו.

אמיליה (מילי) ארהארט

אפילו היום, שבעים ושלוש שנה לאחר העלמותה של אמיליה ארהארט, השם שלה אומר משהו לרב האנשים, לרב זה "זאת הטייסת הזאת, לא?" חלק יגידו שזו הייתה הטייסת הראשונה, אחרים ידברו על כך שהיא הייתה הטובה ביותר. האמת היא שמילי ארהארט לא הייתה הטייסת הראשונה, וכנראה גם לא הטובה ביותר. מה שבאמת מייחד אותה הוא שהיא מי שזוכרים, השם הראשון שעולה, כשמדברים על נשים ועל טיסה, ודבר זה נכון לא רק היום, אלא גם היה נכון בחייה.

מילי נולדה בסוף המאה ה-19, 1897 ליתר דיוק, בקנזאס. המשפחה שאליה נולדה הייתה משפחה מיוחסת: סבא שלה (מצד אמה) היה שופט מכובד, שלא ממש בירך על נישואי בתו לעורך דין מתחיל, עני, בתחילת דרכו. חששותיו לגבי אדווין, אביה של מילי, הוכחו כמוצדקים כאשר אדווין הפך לאלכוהוליסט ושקע בחובות. אבל נראה כי למרות הנוכחות הגברית, הכוח החזק במשפחה הזו היה דווקא אצל הנשים. אמא של מילי ופיג', אחותה הצעירה, כאשר העניינים הידרדרו – לקחה את הילדות ועברה לגור אצל חברים בשיקאגו. בסופו של דבר הוריה התגרשו, דבר נדיר למדי בזמנים אלו. אמי אוטיס, אמה של מילי, ניהלה לא רק את חייה שלה באופן לא שיגרתי לאותם הימים, גם את חיי בנותיה היא ניהלה כך. בזמן שהיה מקובל לחנך את הבנות להיות "ילדות טובות", היא עודדה אותן לצאת ולהשתולל – לנסוע במזחלות, לצוד עכברושים ברובים, לטפס על עצים. שכל יתר האמהות הלבישו את בנותיהן בשמלות, היא הלבישה אותן בבלומרים – סוג של מכנסיים שהצליח, בדוחק, לעבור כבגדי נשים, וכשכל האמהות השאירו את בנותיהן מחוץ לבית הספר או חיפשו בית ספר אמנותי עבורן, היא חיפשה בית ספר עם תוכנית טובה למדעים.

כמתבגרת, מילי נהגה לאסוף גזרי עיתונים על נשים שהצליחו, גם ובעיקר בתפקידים שמסורתית היו שמורים לגברים – במאיות, מפיקות, עורכות דין, פירסומאיות מנהלות ומהנדסות.

הייתי שמחה להגיד שחלומה של מילי מילדות היה להיות טייסת, אבל זה לא ממש נכון. בגיל עשר כשנלקחה לתצוגת טיסה היא איבדה עניין מהר מאד, ולאחר סיום התיכון היא בעיקר חיפשה את עצמה מספר שנים, התחילה ללמוד והפסיקה מספר פעמים (ניהול באוגנוטס, קולומביה עם לימודי רפואה, תיכנונים ללכת ל-MIT). בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא עבדה כאחות בקנדה, שם גם נדבקה בשפעת ספרדית שהשאירה אותה עם סינוסיטיס כרוני כל חייה. העניין בטיסה החל כשהיתה עם חברה בתצוגת אויר ואיזה טייס ניסה לעשות צלילה לכיוונן בציפיה שהן יברחו. מילי לא ברחה. אחר כך היא עלתה על טיסה עם פרנק הוק שסופית שיכנעה אותה שהיא גם רוצה לטוס.

בשלב זה כספי הסבתא שאותם הורישה לבתה ולנכדות (ועקפה את האב האלכוהוליסט) די נגמרו. מילי עבדה בכל מיני עבודות ולבסוף לוותה את השארית של אלף הדולר שהיו נחוצים ללימודי הטיסה מאמה. התנאי – שהיא תלמד טיסה אצל טייסת, אז היא הלכה ללמוד אצל אניטה (נטע) סנוק. נטע סנוק הייתה טייסת לפני אמיליה ארהארט, היא גם הייתה הראשונה שניהלה שדה תעופה מסחרי, אבל כשהיא פרסמה את הספר האוטוביוגרפי שלה קראו לו "אני לימדתי את אמיליה ארהארט לטוס". מהר מאד הפכו שתיהן לחברות טובות ונטע סנוק הייתה בת בית במשפחת ארהארט.

נטע סנוק ומילי ארהארט

הייתי שמחה להגיד שהיא הייתה אחת מהטייסות הטובות ביותר בארה"ב, הבוסטון גלוב אפילו היה מסכים איתי, רק שיתר הטייסים וחובבי הטייס – קצת פחות. היא הייתה בסדר, לא מבריקה. אבל מילי ארהארט, קצת כמו נינט, יותר משהיא הייתה טייסת היא הייתה קודם כל סלב, ולא פחות משעניינו אותה הטיסות, עניין אותה מה היא תלבש בהן, ואיך היא תסתפר.

בהתחלה היא התפרנסה כמורה, עובדת סוציאלית, כתבת בעיתונים וטייסת לעת מצוא. הפריצה הגדולה הגיעה בשנת 1928 שאז הציעו לה להצטרף לצוות שיחצה בטיסה את האוקיאנוס האטלנטי. תפקידה בצוות – שק תפוחי אדמה (להגדרתה). כשחזרה מעמדה כסלב היה מובטח. היא השיקה קווי מוצרים בהם הייתה מעורבת לא רק בפאן הפירסומי אלא גם בפאן העיצובי (בגדים, מזוודות), יצאה לסיבובי הרצאות וכתבה שני ספרים על חוויותיה בטיסה.

אמיליה ארהארט והנשיא הובר בבית הלבן

בכל פעולותיה היא פעלה למען קידום הטיסה בכלל, ונשים בטיסה בפרט. הבגדים שאותה קידמה היו נוחים, המזוודות – מותאמות לטיסה. היא הקימה עם לינדברג חברת הובלות נוסעים אוויריות בין וושינגטון לניו יורק בשם TAT (לימים TWA) והייתה סמנכל"ית בנתיבי האויר הלאומיים של בוסטון-מיין (לימים חברת נורתיסט). היא הייתה ממקימות קבוצת התשעים ותשע – לקידום נשים בתעופה, ופעלה במסגרת חברותה בעמותת האירונאוטיקה הלאומית ליצירת שיאים נפרדים לגברים ונשים. היא עצמה שברה מידי פעם שיאים (בעיקר שיאי גובה ומרחק), למשל, היא הייתה האשה הראשונה שחצתה את ארה"ב וחזרה בטיסת סולו.

היא גם השתתפה בתחרויות טיסה, למשל בתחרות הראשונה שלה בפאואר פאפ דרבי לנשים במקטע האחרון היא הייתה מועמדת יחד עם רות ניקולס למקום הראשון אבל המטוס של ניקולס התהפך ובמקום להמשיך במירוץ ולהמריא היא יצאה וחילצה את ניקולס מהמטוס המרוסק, מה שגרם לה להגיע באותו מירוץ שלישית.

מי שפעל רבות לקידומה באותה התקופה היה ג'ורג' פ. פוטנם. פוטנאם התגרש בשנת 1929 ומאד רצה להתחתן עם מילי. אחרי ששה ניסיונות כושלים היא הסכימה בהיסוס, בגיל שלושים וארבע, ב-1931. קצת לפני הטקס הוא קיבל ממנה מכתב ליד שהבהיר כי היא לא רואה אותו, או אותה, מחויבים לשמור אמונים אחד לשני. לנישואים האלה היא התייחסה תמיד כ"שותפות" ואל עצמם כשותפים שווים.

בשנת 1932 החליטה אמיליה ארהארט שהיא רוצה לשחזר את הטיסה של לינדברג בזכות עצמה, לא כ"שק תפוחי אדמה". וכך הייתה לאשה הראשונה שחצתה את האוקיאנוס האטלנטי בטיסת סולו. בשנת 1937 היא החליטה ללכת על טיסה מרשימה אף יותר – להקיף את העולם סמוך לקו המשווה. הניסיון הראשון נכשל לאחר התרסקות קלה בעת ההמראה של המקטע הראשון. הניסיון שני התחיל בהצלחה אבל המקטע הראשון שאמור היה להסתיים בנחיתה באי האולנד, לא הסתיים. הספינה שהתמקמה והייתה אמורה לנווט אותם (אותה ואת נונן שניווט איתה) לאי הקטן במיילים האחרונים שמעה אותה ברדיו, אבל התשדורות של הספינה לא הגיעו למטוס. למרות מבצע החיפוש והחילוץ, היקר ביותר עד אותו הזמן, שנערך על מנת לאתר על המטוס ונוסעיו – אלו מעולם לא התגלו.

ב-2009 עשתה מירה נאיר סרט על אמיליה ארהארט בשם "אמיליה" בכיכובה של הילרי סוואנק עם ריצ'ארד גיר ואיאן מקגרגור. לא, אל תרוצו. למרות התיימרותו להיות סוג של אוטוביוגרפיה, האוטוביוגרפיה הזו לקחה את אמיליה, שמעולם לא הייתה שבלונה בעצמה, והפכה אותה לשבלונה הוליוודית: הילדה שתמיד רצתה לטוס וסיפור האהבה הכפול שלה עם בעלה פוטנם וטייס נוסף ג'ין וידאל (האבא של גור). מה שהסרט לא מדבר עליו הוא על היחסים הקרובים עם אלינור רוזוולט ולורנה היקוק בשנות נישואיה, או על יחסיה הקרובים עם ג'קי קוצ'רן (שהייתה כנראה הטייסת הטובה בדורה, בוודאי זו ששברה ראשונה את מחסום הקול והקימה WASP לטייסות חיל האויר).

אליס ב. טוקלאס

השם אליס ב. טוקלס (Alice B. Toklas) מוכר בהקשר של שני ספרים: "האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלס", ו"ספר הבישול של אליס ב. טוקלס". מבין שני הספרים, הראשון ידוע בהרבה. אבל אליס ב. טוקלס כתבה מבין שני אלה רק את השני. את הראשון כתבה גרטרוד סטיין, חברתה לחיים. חיפוש באינטרנט על "אליס ב. טוקלס" יעלה קצת יותר שלוש מאות וששים אלף אתרים, אבל רק ה"קצת יותר" ידברו על אליס ב. טוקלס, האדם שמאחורי הפנומן. היתר ידברו על הפנומן גרטרוד סטיין.

Alice B. Toklas, photographed by Carl Van Vechten, 1949

נשים מקומן במטבח. זה לפחות מה שההיסטוריה הגברית סוברת. ומכיוון שכך, המטבח הפך למקום נחות לעומת הסלון. גרטרוד סטיין הייתה אחראית על הסלון - הסלון המפורסם של רחוב דה' פלואור מספר 27 בפריז של תחילת המאה. אליס, מצד שני, הייתה זו המופקדת על המטבח. אבל אליס הייתה גם ההשראה והכוח הדוחף מאחורי האוטוביוגרפיה שלא היא כתבה ולא היא הייתה המוקד בו. אליס הייתה שותפה לבית הדפוס ששתיהן הקימו על מנת להדפיס ספר זה. ואליס הייתה זו שדאגה שכל מה שגרטרוד סטיין לא הספיקה לפרסם לפני מותה, יפורסם.

גם האוטוביוגרפיה, שנכתבה על ידי סטיין, וגם ספר הבישול הם למעשה תיאור חיי שתיהן בפריז לפני ובזמן מלחמות העולם. ה"סלון" אותו טיפחו בביתן היה מוקד עליה לרגל של סופרים, ציירים והוגי דעות. בין יתר הפוקדים את ביתן נמצאו פיקאסו, מאטיס, המינגווי, בראק, ט.ס. אליוט וסקוט פיצג'רלד. ספר הבישול, כמתבקש, נכתב וסבב סביב האוכל. אך גם האוטוביוגרפיה הקדישה חלק, ולא קטן, מתשומת ליבה לאוכל, לאוכלים, למכיני האוכל.

הרייט לוי אף היא סופרת. היא נולדה ב-1867, עשר שנים לפני אליס. למרות שנולדה למשפחה אורתודוכסית, חייה לא היו כאלו. ספרה האוטוביוגרפי "רחוב או'פרל 920: ילדות יהודית בסאן-פרנסיסקו הישנה" יצא לאור כשהייתה בת שמונים. הוא מבריק, משעשע, ושובר מוסכמות. אבל הרייט לוי היא לא פנומן.

הרייט לוי נסעה עם אליס לפריז כשאליס הייתה בת עשרים, שם גרו יחד. ביחד הן פגשו את גרטרוד סטיין, ולמרות חיזורים עיקשים, למשך תקופה מסוימת, אליס נשארה עם הרייט. רב אלו שפגשו את הרייט חיבבו אותה. לא סטיין.
הרייט לוי היא סופרת מוכשרת, שוברת מוסכמות לדורה, מבריקה. אבל במאבק על אליס היא הפסידה. וכיום היא לא פנומן.

לאחר מותה של גרטרוד סטיין, אליס טוקלס נשארה בביתן, דאגה לפרסם את סטיין, והזדקנה. בימים ההם, של זקנה ומחלה, היא גם התחילה לכתוב. שלושה ספרים היא הוציאה - הזיכרונות שלה מחייהן המשותפים ושני ספרי בישול, שאף הם מדברים על החיים בפריז לא פחות משהם מדברים על בישול. בספר הבישול שלה היא פרסמה, בין היתר, מתכון לפאדג' חשיש, מתכון שעשה גלים לא קטנים.

גרטרוד שטיין זכתה לתהילת העולם, היא נחשבית כיום לאחרת הסופרות הגדולות של המאה ועשרים. אליס טוקלס לעומתה, אינה נספרת כלל בקנון הסופרים החשובים, סמינריונים לא נכתבים עליה, השם שלה אינו מופיע כמעט באף רשימה. גרטרוד שטיין הייתה קנאית לכך שכל הקרדיט יזקף לזכותה, אליס טוקלס הייתה קנאית לפרטיותה ולהיותה חבויה ונסתרת לעומת חברתה לחיים.
אליס נתנה לסטיין להתבלט. היא בעיקר בישלה, אבל לולא בישולים אלו, אולי ורד לא היה ורד היה ורד.

בתקופת חייהן היו רבים שביקרו את מערכת היחסים שלהן. אחת הביקורות הנפוצות היו על השליטה המוחלטית של אליס על חייה של גרטרוד, ביקורת אחרת, נפוצה גם היא, הייתה על מערכת היחסים המאד שמרנית, כמעט שוביניסטית, שהייתה בינן, מערכת יחסים שלכאורה דיכאה את אליס שלמרות שאף היא הייתה משכילה ומלומדת (למדה מוסיקה באוניברסיטה) היא לא הגשימה את עצמה אמנותית ובחרה להסתתר במטבח, לפחות עד לאחר מותה של גרטרוד שטיין.

בבלוג הזה אני רוצה להביא סיפורים של נשים בעלות השפעה. נשים שעשו היסטוריה. חלק מהנשים הללו הלכו כנגד המימסד הגברי והצליחו להתבלט במסגרתו כנשים, כמו למשל גרטרוד שטיין, חלקן בחרו פאסאדה גברית ועדיין התבלטו. אבל רבות מהנשים המשפיעות ביותר בהיסטוריה הן דווקא כמו אליס ב. טוקלאס: נשים שאפשרו לאחרים להתבלט, גרמו לאחרים להתבלט, נשים שהעבודה ההיסטורית שהן עשו הייתה האנשים האחרים שהן קידמו כך שכיום כל העולם זוכר רק את אלו שקודמו, והן עצמן נשכחו וחלקן בשינוי נזנח.

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לכל הנשים שקידמו רעיונות, והמצאות, וחידושים, ושינויים בדרך עקיפה - על ידי קידום אדם אחר וויתור על היכל התהילה הפרטי שלהן. נשים שלולא הן, הגברים והנשים שלצידם לא היו מגיעים להיסטוריה, גם כאלו ששמן לא יגיע לאוזניי לעולם.

טוקלס וסטיין חיו יחד כארבעים שנה. כאשר אליס ב. טוקלס נפטרה ב-1967 היא נקברה ליד זוגתה, גרטרוד סטיין, בצרפת ושמה חרוט באותיות של זהב בחלק האחורי של המצבה של גרטרוד סטיין, במקום אותו לא רואים מהשביל.