אפילו היום, שבעים ושלוש שנה לאחר העלמותה של אמיליה ארהארט, השם שלה אומר משהו לרב האנשים, לרב זה "זאת הטייסת הזאת, לא?" חלק יגידו שזו הייתה הטייסת הראשונה, אחרים ידברו על כך שהיא הייתה הטובה ביותר. האמת היא שמילי ארהארט לא הייתה הטייסת הראשונה, וכנראה גם לא הטובה ביותר. מה שבאמת מייחד אותה הוא שהיא מי שזוכרים, השם הראשון שעולה, כשמדברים על נשים ועל טיסה, ודבר זה נכון לא רק היום, אלא גם היה נכון בחייה.
מילי נולדה בסוף המאה ה-19, 1897 ליתר דיוק, בקנזאס. המשפחה שאליה נולדה הייתה משפחה מיוחסת: סבא שלה (מצד אמה) היה שופט מכובד, שלא ממש בירך על נישואי בתו לעורך דין מתחיל, עני, בתחילת דרכו. חששותיו לגבי אדווין, אביה של מילי, הוכחו כמוצדקים כאשר אדווין הפך לאלכוהוליסט ושקע בחובות. אבל נראה כי למרות הנוכחות הגברית, הכוח החזק במשפחה הזו היה דווקא אצל הנשים. אמא של מילי ופיג', אחותה הצעירה, כאשר העניינים הידרדרו – לקחה את הילדות ועברה לגור אצל חברים בשיקאגו. בסופו של דבר הוריה התגרשו, דבר נדיר למדי בזמנים אלו. אמי אוטיס, אמה של מילי, ניהלה לא רק את חייה שלה באופן לא שיגרתי לאותם הימים, גם את חיי בנותיה היא ניהלה כך. בזמן שהיה מקובל לחנך את הבנות להיות "ילדות טובות", היא עודדה אותן לצאת ולהשתולל – לנסוע במזחלות, לצוד עכברושים ברובים, לטפס על עצים. שכל יתר האמהות הלבישו את בנותיהן בשמלות, היא הלבישה אותן בבלומרים – סוג של מכנסיים שהצליח, בדוחק, לעבור כבגדי נשים, וכשכל האמהות השאירו את בנותיהן מחוץ לבית הספר או חיפשו בית ספר אמנותי עבורן, היא חיפשה בית ספר עם תוכנית טובה למדעים.
כמתבגרת, מילי נהגה לאסוף גזרי עיתונים על נשים שהצליחו, גם ובעיקר בתפקידים שמסורתית היו שמורים לגברים – במאיות, מפיקות, עורכות דין, פירסומאיות מנהלות ומהנדסות.
הייתי שמחה להגיד שחלומה של מילי מילדות היה להיות טייסת, אבל זה לא ממש נכון. בגיל עשר כשנלקחה לתצוגת טיסה היא איבדה עניין מהר מאד, ולאחר סיום התיכון היא בעיקר חיפשה את עצמה מספר שנים, התחילה ללמוד והפסיקה מספר פעמים (ניהול באוגנוטס, קולומביה עם לימודי רפואה, תיכנונים ללכת ל-MIT). בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא עבדה כאחות בקנדה, שם גם נדבקה בשפעת ספרדית שהשאירה אותה עם סינוסיטיס כרוני כל חייה. העניין בטיסה החל כשהיתה עם חברה בתצוגת אויר ואיזה טייס ניסה לעשות צלילה לכיוונן בציפיה שהן יברחו. מילי לא ברחה. אחר כך היא עלתה על טיסה עם פרנק הוק שסופית שיכנעה אותה שהיא גם רוצה לטוס.
בשלב זה כספי הסבתא שאותם הורישה לבתה ולנכדות (ועקפה את האב האלכוהוליסט) די נגמרו. מילי עבדה בכל מיני עבודות ולבסוף לוותה את השארית של אלף הדולר שהיו נחוצים ללימודי הטיסה מאמה. התנאי – שהיא תלמד טיסה אצל טייסת, אז היא הלכה ללמוד אצל אניטה (נטע) סנוק. נטע סנוק הייתה טייסת לפני אמיליה ארהארט, היא גם הייתה הראשונה שניהלה שדה תעופה מסחרי, אבל כשהיא פרסמה את הספר האוטוביוגרפי שלה קראו לו "אני לימדתי את אמיליה ארהארט לטוס". מהר מאד הפכו שתיהן לחברות טובות ונטע סנוק הייתה בת בית במשפחת ארהארט.
נטע סנוק ומילי ארהארט
הייתי שמחה להגיד שהיא הייתה אחת מהטייסות הטובות ביותר בארה"ב, הבוסטון גלוב אפילו היה מסכים איתי, רק שיתר הטייסים וחובבי הטייס – קצת פחות. היא הייתה בסדר, לא מבריקה. אבל מילי ארהארט, קצת כמו נינט, יותר משהיא הייתה טייסת היא הייתה קודם כל סלב, ולא פחות משעניינו אותה הטיסות, עניין אותה מה היא תלבש בהן, ואיך היא תסתפר.
בהתחלה היא התפרנסה כמורה, עובדת סוציאלית, כתבת בעיתונים וטייסת לעת מצוא. הפריצה הגדולה הגיעה בשנת 1928 שאז הציעו לה להצטרף לצוות שיחצה בטיסה את האוקיאנוס האטלנטי. תפקידה בצוות – שק תפוחי אדמה (להגדרתה). כשחזרה מעמדה כסלב היה מובטח. היא השיקה קווי מוצרים בהם הייתה מעורבת לא רק בפאן הפירסומי אלא גם בפאן העיצובי (בגדים, מזוודות), יצאה לסיבובי הרצאות וכתבה שני ספרים על חוויותיה בטיסה.
אמיליה ארהארט והנשיא הובר בבית הלבן
בכל פעולותיה היא פעלה למען קידום הטיסה בכלל, ונשים בטיסה בפרט. הבגדים שאותה קידמה היו נוחים, המזוודות – מותאמות לטיסה. היא הקימה עם לינדברג חברת הובלות נוסעים אוויריות בין וושינגטון לניו יורק בשם TAT (לימים TWA) והייתה סמנכל"ית בנתיבי האויר הלאומיים של בוסטון-מיין (לימים חברת נורתיסט). היא הייתה ממקימות קבוצת התשעים ותשע – לקידום נשים בתעופה, ופעלה במסגרת חברותה בעמותת האירונאוטיקה הלאומית ליצירת שיאים נפרדים לגברים ונשים. היא עצמה שברה מידי פעם שיאים (בעיקר שיאי גובה ומרחק), למשל, היא הייתה האשה הראשונה שחצתה את ארה"ב וחזרה בטיסת סולו.
היא גם השתתפה בתחרויות טיסה, למשל בתחרות הראשונה שלה בפאואר פאפ דרבי לנשים במקטע האחרון היא הייתה מועמדת יחד עם רות ניקולס למקום הראשון אבל המטוס של ניקולס התהפך ובמקום להמשיך במירוץ ולהמריא היא יצאה וחילצה את ניקולס מהמטוס המרוסק, מה שגרם לה להגיע באותו מירוץ שלישית.
מי שפעל רבות לקידומה באותה התקופה היה ג'ורג' פ. פוטנם. פוטנאם התגרש בשנת 1929 ומאד רצה להתחתן עם מילי. אחרי ששה ניסיונות כושלים היא הסכימה בהיסוס, בגיל שלושים וארבע, ב-1931. קצת לפני הטקס הוא קיבל ממנה מכתב ליד שהבהיר כי היא לא רואה אותו, או אותה, מחויבים לשמור אמונים אחד לשני. לנישואים האלה היא התייחסה תמיד כ"שותפות" ואל עצמם כשותפים שווים.
בשנת 1932 החליטה אמיליה ארהארט שהיא רוצה לשחזר את הטיסה של לינדברג בזכות עצמה, לא כ"שק תפוחי אדמה". וכך הייתה לאשה הראשונה שחצתה את האוקיאנוס האטלנטי בטיסת סולו. בשנת 1937 היא החליטה ללכת על טיסה מרשימה אף יותר – להקיף את העולם סמוך לקו המשווה. הניסיון הראשון נכשל לאחר התרסקות קלה בעת ההמראה של המקטע הראשון. הניסיון שני התחיל בהצלחה אבל המקטע הראשון שאמור היה להסתיים בנחיתה באי האולנד, לא הסתיים. הספינה שהתמקמה והייתה אמורה לנווט אותם (אותה ואת נונן שניווט איתה) לאי הקטן במיילים האחרונים שמעה אותה ברדיו, אבל התשדורות של הספינה לא הגיעו למטוס. למרות מבצע החיפוש והחילוץ, היקר ביותר עד אותו הזמן, שנערך על מנת לאתר על המטוס ונוסעיו – אלו מעולם לא התגלו.
ב-2009 עשתה מירה נאיר סרט על אמיליה ארהארט בשם "אמיליה" בכיכובה של הילרי סוואנק עם ריצ'ארד גיר ואיאן מקגרגור. לא, אל תרוצו. למרות התיימרותו להיות סוג של אוטוביוגרפיה, האוטוביוגרפיה הזו לקחה את אמיליה, שמעולם לא הייתה שבלונה בעצמה, והפכה אותה לשבלונה הוליוודית: הילדה שתמיד רצתה לטוס וסיפור האהבה הכפול שלה עם בעלה פוטנם וטייס נוסף ג'ין וידאל (האבא של גור). מה שהסרט לא מדבר עליו הוא על היחסים הקרובים עם אלינור רוזוולט ולורנה היקוק בשנות נישואיה, או על יחסיה הקרובים עם ג'קי קוצ'רן (שהייתה כנראה הטייסת הטובה בדורה, בוודאי זו ששברה ראשונה את מחסום הקול והקימה WASP לטייסות חיל האויר).
מילי נולדה בסוף המאה ה-19, 1897 ליתר דיוק, בקנזאס. המשפחה שאליה נולדה הייתה משפחה מיוחסת: סבא שלה (מצד אמה) היה שופט מכובד, שלא ממש בירך על נישואי בתו לעורך דין מתחיל, עני, בתחילת דרכו. חששותיו לגבי אדווין, אביה של מילי, הוכחו כמוצדקים כאשר אדווין הפך לאלכוהוליסט ושקע בחובות. אבל נראה כי למרות הנוכחות הגברית, הכוח החזק במשפחה הזו היה דווקא אצל הנשים. אמא של מילי ופיג', אחותה הצעירה, כאשר העניינים הידרדרו – לקחה את הילדות ועברה לגור אצל חברים בשיקאגו. בסופו של דבר הוריה התגרשו, דבר נדיר למדי בזמנים אלו. אמי אוטיס, אמה של מילי, ניהלה לא רק את חייה שלה באופן לא שיגרתי לאותם הימים, גם את חיי בנותיה היא ניהלה כך. בזמן שהיה מקובל לחנך את הבנות להיות "ילדות טובות", היא עודדה אותן לצאת ולהשתולל – לנסוע במזחלות, לצוד עכברושים ברובים, לטפס על עצים. שכל יתר האמהות הלבישו את בנותיהן בשמלות, היא הלבישה אותן בבלומרים – סוג של מכנסיים שהצליח, בדוחק, לעבור כבגדי נשים, וכשכל האמהות השאירו את בנותיהן מחוץ לבית הספר או חיפשו בית ספר אמנותי עבורן, היא חיפשה בית ספר עם תוכנית טובה למדעים.
כמתבגרת, מילי נהגה לאסוף גזרי עיתונים על נשים שהצליחו, גם ובעיקר בתפקידים שמסורתית היו שמורים לגברים – במאיות, מפיקות, עורכות דין, פירסומאיות מנהלות ומהנדסות.
הייתי שמחה להגיד שחלומה של מילי מילדות היה להיות טייסת, אבל זה לא ממש נכון. בגיל עשר כשנלקחה לתצוגת טיסה היא איבדה עניין מהר מאד, ולאחר סיום התיכון היא בעיקר חיפשה את עצמה מספר שנים, התחילה ללמוד והפסיקה מספר פעמים (ניהול באוגנוטס, קולומביה עם לימודי רפואה, תיכנונים ללכת ל-MIT). בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא עבדה כאחות בקנדה, שם גם נדבקה בשפעת ספרדית שהשאירה אותה עם סינוסיטיס כרוני כל חייה. העניין בטיסה החל כשהיתה עם חברה בתצוגת אויר ואיזה טייס ניסה לעשות צלילה לכיוונן בציפיה שהן יברחו. מילי לא ברחה. אחר כך היא עלתה על טיסה עם פרנק הוק שסופית שיכנעה אותה שהיא גם רוצה לטוס.
בשלב זה כספי הסבתא שאותם הורישה לבתה ולנכדות (ועקפה את האב האלכוהוליסט) די נגמרו. מילי עבדה בכל מיני עבודות ולבסוף לוותה את השארית של אלף הדולר שהיו נחוצים ללימודי הטיסה מאמה. התנאי – שהיא תלמד טיסה אצל טייסת, אז היא הלכה ללמוד אצל אניטה (נטע) סנוק. נטע סנוק הייתה טייסת לפני אמיליה ארהארט, היא גם הייתה הראשונה שניהלה שדה תעופה מסחרי, אבל כשהיא פרסמה את הספר האוטוביוגרפי שלה קראו לו "אני לימדתי את אמיליה ארהארט לטוס". מהר מאד הפכו שתיהן לחברות טובות ונטע סנוק הייתה בת בית במשפחת ארהארט.
נטע סנוק ומילי ארהארט
הייתי שמחה להגיד שהיא הייתה אחת מהטייסות הטובות ביותר בארה"ב, הבוסטון גלוב אפילו היה מסכים איתי, רק שיתר הטייסים וחובבי הטייס – קצת פחות. היא הייתה בסדר, לא מבריקה. אבל מילי ארהארט, קצת כמו נינט, יותר משהיא הייתה טייסת היא הייתה קודם כל סלב, ולא פחות משעניינו אותה הטיסות, עניין אותה מה היא תלבש בהן, ואיך היא תסתפר.
בהתחלה היא התפרנסה כמורה, עובדת סוציאלית, כתבת בעיתונים וטייסת לעת מצוא. הפריצה הגדולה הגיעה בשנת 1928 שאז הציעו לה להצטרף לצוות שיחצה בטיסה את האוקיאנוס האטלנטי. תפקידה בצוות – שק תפוחי אדמה (להגדרתה). כשחזרה מעמדה כסלב היה מובטח. היא השיקה קווי מוצרים בהם הייתה מעורבת לא רק בפאן הפירסומי אלא גם בפאן העיצובי (בגדים, מזוודות), יצאה לסיבובי הרצאות וכתבה שני ספרים על חוויותיה בטיסה.
אמיליה ארהארט והנשיא הובר בבית הלבן
בכל פעולותיה היא פעלה למען קידום הטיסה בכלל, ונשים בטיסה בפרט. הבגדים שאותה קידמה היו נוחים, המזוודות – מותאמות לטיסה. היא הקימה עם לינדברג חברת הובלות נוסעים אוויריות בין וושינגטון לניו יורק בשם TAT (לימים TWA) והייתה סמנכל"ית בנתיבי האויר הלאומיים של בוסטון-מיין (לימים חברת נורתיסט). היא הייתה ממקימות קבוצת התשעים ותשע – לקידום נשים בתעופה, ופעלה במסגרת חברותה בעמותת האירונאוטיקה הלאומית ליצירת שיאים נפרדים לגברים ונשים. היא עצמה שברה מידי פעם שיאים (בעיקר שיאי גובה ומרחק), למשל, היא הייתה האשה הראשונה שחצתה את ארה"ב וחזרה בטיסת סולו.
היא גם השתתפה בתחרויות טיסה, למשל בתחרות הראשונה שלה בפאואר פאפ דרבי לנשים במקטע האחרון היא הייתה מועמדת יחד עם רות ניקולס למקום הראשון אבל המטוס של ניקולס התהפך ובמקום להמשיך במירוץ ולהמריא היא יצאה וחילצה את ניקולס מהמטוס המרוסק, מה שגרם לה להגיע באותו מירוץ שלישית.
מי שפעל רבות לקידומה באותה התקופה היה ג'ורג' פ. פוטנם. פוטנאם התגרש בשנת 1929 ומאד רצה להתחתן עם מילי. אחרי ששה ניסיונות כושלים היא הסכימה בהיסוס, בגיל שלושים וארבע, ב-1931. קצת לפני הטקס הוא קיבל ממנה מכתב ליד שהבהיר כי היא לא רואה אותו, או אותה, מחויבים לשמור אמונים אחד לשני. לנישואים האלה היא התייחסה תמיד כ"שותפות" ואל עצמם כשותפים שווים.
בשנת 1932 החליטה אמיליה ארהארט שהיא רוצה לשחזר את הטיסה של לינדברג בזכות עצמה, לא כ"שק תפוחי אדמה". וכך הייתה לאשה הראשונה שחצתה את האוקיאנוס האטלנטי בטיסת סולו. בשנת 1937 היא החליטה ללכת על טיסה מרשימה אף יותר – להקיף את העולם סמוך לקו המשווה. הניסיון הראשון נכשל לאחר התרסקות קלה בעת ההמראה של המקטע הראשון. הניסיון שני התחיל בהצלחה אבל המקטע הראשון שאמור היה להסתיים בנחיתה באי האולנד, לא הסתיים. הספינה שהתמקמה והייתה אמורה לנווט אותם (אותה ואת נונן שניווט איתה) לאי הקטן במיילים האחרונים שמעה אותה ברדיו, אבל התשדורות של הספינה לא הגיעו למטוס. למרות מבצע החיפוש והחילוץ, היקר ביותר עד אותו הזמן, שנערך על מנת לאתר על המטוס ונוסעיו – אלו מעולם לא התגלו.
ב-2009 עשתה מירה נאיר סרט על אמיליה ארהארט בשם "אמיליה" בכיכובה של הילרי סוואנק עם ריצ'ארד גיר ואיאן מקגרגור. לא, אל תרוצו. למרות התיימרותו להיות סוג של אוטוביוגרפיה, האוטוביוגרפיה הזו לקחה את אמיליה, שמעולם לא הייתה שבלונה בעצמה, והפכה אותה לשבלונה הוליוודית: הילדה שתמיד רצתה לטוס וסיפור האהבה הכפול שלה עם בעלה פוטנם וטייס נוסף ג'ין וידאל (האבא של גור). מה שהסרט לא מדבר עליו הוא על היחסים הקרובים עם אלינור רוזוולט ולורנה היקוק בשנות נישואיה, או על יחסיה הקרובים עם ג'קי קוצ'רן (שהייתה כנראה הטייסת הטובה בדורה, בוודאי זו ששברה ראשונה את מחסום הקול והקימה WASP לטייסות חיל האויר).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה