נורית הירש

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על מישהי ישראלית, או לפחות לא אמריקאית, מגלגלת רעיונות מכל מיני כיוונים, אבל השבוע עם שני חצאי הגמר שהיו השבוע, וגמר האירוויזיון שמחכה לנו היום, בעצם עשו את העבודה עבורי, או לפחות כיוונו אותי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני צופה הדוקה באירוויזיון. כשלמדתי לבגרויות ב-1983 למדתי עם וידאו של האירוויזיון מאותה השנה: קראש על קרולה משבדיה, על המתופפות מדנמרק עם התופים המשושים שלהן ותלבושות פיטר פן, ועל הזמרת מספרד, אפילו שהיא הגיעה למקום האחרון. אז התחום נקבע, אבל על מי לכתוב?

עד שנולדתי, אי שם ב- 1965, האירוויזיון היה מעונב מאד. השיר הראשון שבישר על ניצוצות האירוויזיון במתקונתו הזוהרת, או לפחות הקצת יותר העדכנית, הושר לכבוד הולדתי, או לפחות זה מה שתמיד חשבתי. צרפתית זה לא ממש שפה שאני מדברת אבל בובה של קש בובה של משהו אחר נשמע כבר כמו משהו מהמאה, נו, הקודמת. אבל הפריצה המשמעותית יותר הייתה בכל זאת שנתיים אחר כך עם סנדי שואו, הרוזנת היחפה, ששרה את בובה על חוט. לא התעצלתי והלכתי לבדוק מה אני יכולה לגלות עוד על סנדי שואו. והאמת? אשה מרשימה. מחזיקה קריירה עד היום, הייתה הראשונה שחידשה שירים של לד זפלין בבריטניה, אבל איכשהו... לא מצאתי את מה שיגרום לי לכתוב עליה.

האינסטינקט השני שלי היה אניפריד לינגסטאד (פרידה מאבבא) כי בטוח יש סיבה שהתמונות שלה היו על הקירות של החדר שלי בכל התיכון, אבל במקביל החלטתי לנסות לבדוק מי הייתה הזמרת הראשונה שזכתה באירוויזיון. מהר מאד גיליתי שכבר באירוויזיון הראשון ב-1956 זכתה זמרת אבל היה עוד פרט טריווייה אחד שמשך לי את העין: האשה שלראשונה ניצחה על התזמורת של האירוויזיון. ופה היה בינגו כי, ככה במקרה, מצאתי מישהי שהיא לא רק קשורה לאירוויזיון, ולא רק שהיא הייתה ראשונה, היא אפילו ישראלית. וכמעט יחידה. על הוד מעלתה אניפריד לינסטאד אני עוד אכתוב, אבל היום אני רוצה לכתוב על נורית הירש.

והראל, שיהיה לך בהצלחה היום!



אז.. קצת עובדות יבשות על נורית הירש

נורית הירש (רוזנפלד) היא ילידת תל אביב, 1942. בוגרת תיכון עירוני א', האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין, השתלמות ב- UCLA בתחומי ההלחנה לסרטים ומוסיקה אלקטרונית, בניו יורק היא למדה קומפוזיציה, וניצוח היא למדה אצל לסלו רוט, הסבא של פיטר. את הקריירה המוסיקאלית החלה בצבא בלהקת גייסות השיריון ולאחר השחרור החלה להלחין.

עד היום היא הלחינה למעלה מאלף שירים ופזמונים. השיר הראשון שלה שהתפרסם היה "פרח הלילך" שהושר על ידי חוה אלברשטיין ב-1965. היא הלחינה נעימות ופזמונים לסרטים ומחזות זמר בארץ בינהם "השוטר אזולאי" ואת השיר "אח יא ראב יא ראב" מתוך המחזמר סלאח שבתי. בימים אלו היא ממשיכה להופיע עם שיריה ברחבי הארץ.

ההשפעות המוסיקאליות העיקריות עליה הגיעו מהבית: אבא שהיה זמר אופרה בוינה, וסבא שהיה חזן בבית הכנסת, בנוסף, היא מתחברת מאד גם למוסיקה ערבית. בבית רצו שהיא תלך לשחק בחוץ, עם החברים, אבל היא העדיפה ללכת להתאמן על הפסנתר של השכנים, במשך שעות, מידי יום ביומו.

ב-2001 היא קיבלה מטעם אקו"ם פרס על מפעל חיים. זה לא עצר אותה מלהמשיך ולכתוב.

לנורית הירש שני ילדים, שניהם עוסקים במוסיקה. דני רוזנפלד הוא איש ג'אז וביג בנד, ורותי רוזנפלד היא זמרת אופרה.

נורית הירש והאירוויזיון



בשנת 1973, כשישראל הצטרפה לראשונה לתחרות האירוויזיון, השיר שנבחר לייצג את ישראל היה "אי שם", והגיע למקום הרביעי. את המילים כתב אהוד מנור, את הלחן נורית הירש, ועל השירה הופקדה אילנית. מי שעלתה באותה השנה לנצח על תזמורת האירוויזיון הייתה נורית הירש. באותה השנה עלתה מנצחת נוספת לנצח על תזמורת האירוויזיון – מוניקה דומיניק משוודיה. עד היום ניצחו על תזמורת האירוויזיון רק שלוש מנצחות, ורק אחת מהן ניצחה עליה יותר מאשר פעם אחת. ב-1985 עלתה לנצח אניטה קר מטעם שוויץ, אבל לפניה עלתה נורית הירש לנצח פעם נוספת, שוב על שיר שהיא הלחינה, בשנת 1978, והשיר היה לא אחר מאשר א-ב-ני-בי.

הקשר לדת

נורית הירש גדלה על ברכי החזנות. לכבוד פסטיבל הזמר החסידי הראשון שנערך ב-1969 היא הלחינה מספר פסוקים לכלל שיר "עושה שלום במרומיו". כיום, השיר הוכנס כחלק מהתפילה עצמה בבתי כנסת ובקהילות יהודיות רבות בעולם.

אני לא קשורה במיוחד לדת, לרב להיפך. אבל בכל זאת, או אולי בגלל זה, יש לי שמחה קטנה בלב על זה שקיימת תפילה בדת היהודית שהולחנה על ידי אשה, למרות ש"קול באשה ערווה".

דיג דיג דוג



ב-1992, כשהבן הגדול שלי היה בן שנה, יצאה קסטת ילדים חדשה לשוק בשם דיג דיג דוג. היה אז טרנד כזה, שלא נגמר עד היום, של קסטות וידאו עם שירי ילדים. אני חושבת שעוזי חיטמן ז"ל התחיל את הטרנד הזה עם הסדרה "שירים קטנים". אבל דיג דיג דוג הייתה משהו אחר. משהו אחר כי היא הייתה הקסטה הראשונה שממש אבל ממש תפסה את הילד, הוא היה יכול לעמוד שעות מהופנט מולה ולהריץ אותה בלופ. היא הייתה המוטיווציה שלו ללמוד להפעיל וידאו בגיל שנה. על הקסטה הזו היו חתומות נורית הירש בלחן ועיבודים, ומיכל חזון במילים ותנועות. 2 קסטות ההמשך: דיג דיג דוג 2 ו-3 היו לא פחות טובות מהראשונה. עם השנים את יתר קסטות הילדים חילקתי. בכל זאת, אנחנו כבר בעידן ה-DVD, והילד הקטן שלי כבר גבוה ממני ביותר מראש. אבל כשבאתי לכתוב על נורית הירש בדקתי במגירה של שאריות הקסטות שהשארתי, רובן בעיקר מטעמים נוסטלגיים. מכל קסטות הילדים, זו היחידה שנשארה.


ולסיום, ליאל קולט בתני לי יד מתוך מחווה בקאמרי לנורית הירש

קט קורה

למרות האמירה המסורתית של "הנשים למטבח", המטבח, לפחות המסחרי, הוא אחד ממעוזי הגברים אליהם היה קשה לנשים לחדור. קריירה של שף מסחרי, וודאי שף צמרת מסחרי, מחייבת השקעה מרובה: גם בהכשרה וההתמחות שלרב היא לא קצרה, גם בשעות העבודה הארוכות והלא נוחות, גם במאמץ הפיזי הנדרש וגם במטבחים המסחריים שלא הותאמו לנשים (למשל מבחינת הגובה) וגם ובעיקר בסטראוטיפים הנפוצים בתחום.


ומהעבר השני, נלי בליי אולי עלתה על הקונספט של האח הגדול, אבל מאז העולם התפתח ומגוון תוכניות הריאליטי גדל. היום כמעט ואפשר לחלק את העולם לאלו שרואים תוכניות ריאליטי ונהנים, אלו שרואים אבל לא מודים בזה, ואלו שמחרימים. אז הנה, אני מודה, אני מאלו שרואים תוכניות ריאליטי, אבל אלו שאני הכי אוהבת זה אלו שגם קורה בהן משהו, ורצוי בתחום שמדבר אליי, ובישול זה בהחלט כזה תחום.

אפילו אם נסתכל על המגוון של תוכניות הריאליטי הנוגעות בנושא של בישול נקבל מגוון לא קטן בכלל: החל מאימפריית גורדון רמזי שמתמקדת בליצר תוכנית ריאליטי לא משנה מה גורדון רמזי עושה, איפה, או למה זה בכלל קשור, דרך מספר לא מבוטל של שפים נוספים שהבינו שדרך מצוינת לערוך ראיונות קבלה לעבודה (ועוד מורחבים!) ולהרוויח תוך כדי, היא להפוך את כל התהליך הנ"ל לתוכנית ריאליטי, וכלה במספר שעמומונים בריטים המציגים את ה"איש הפשוט" בתחרויות אירוח והכנת ארוחה.

אבל אין לי ספק שהמלכה הלא מעורערת של תוכניות הריאליטי\שעשועונים הנוגעים לבישול היא התוכנית Iron Chef או בגרסה המעוברתת והמעוותת שלה – קרב סכינים.

הפעם הראשונה בה התוודעתי לקט קורה הייתה באחת הפעמים שישבנו לצפות בתוכנית החביבה על יושבי הבית – איירון שף ופתאום הפתעה: במקום שלושת שפי הברזל פתאום צצה לה שפית ברזל רביעית חדשה לגמרי, קט קורה.

מבחינתי, לראות פתאום שפית, שמוכתרת בתואר שפית ברזל, היה מרגש, מאד. ואז גיליתי שהרקע הבישולי שלה הוא יווני והחיוך שלי הפך להיות אפילו יותר רחב. אצלי הבישול מהבית הוא מהסבתא, אמא של אמא. הבישול שלה הוא רומני, בלקני, דומה למדי לבישול היווני, הבולגרי: הרבה חמוצים, הרבה ממולאים, סלטים, והרבה שום. הדגשים שונים בין סוגי המטבחים האלו, אבל הדומה רב מהשונה – גרסאות שונות של מטבח בלקני עם גבינה בולגרית באחד, פטה בשני וברינזה בשלישי. אמא שלי, אולי כדי לא להתחרות באמא שלה, הולכת בבישול שלה יותר לכיוון הצרפתי. אני, אולי כדי לא להתחרות בשתיהן, הלכתי יותר לכיוון אסייאתי – יפני וסיני. אבל כך או כך, הבישול של סבתא שלי נשאר איתי עמוק עמוק והזכרונות של ללכת אליה ביום שישי לארוחה של פלפלים ממולאים, איקרה תוצרת בית, קציצות פראסה, קציצות סלק מוחמץ, סלט חצילים וגמבה, אבטיח מוחמץ - כל מה שהכי אהבתי, אלו נשארו איתי בבסיס. היום, מספר שנים לאחר מותה, אני מוצאת את עצמי חוזרת למתכונים שלה, לטעם של הבישול שלה.

אז מי היא בעצם קט קורה?

קט קורה נולדה ב- 1967 במיסיסיפי במשפחה שחציה ממוצא יווני. האבא והסבא מסעדנים. הסבתא (מצד אמא) בשלנית חובבת אף היא. קט קורה ידעה מגיל צעיר מאד מה היא רוצה להיות ובגיל חמש עשרה כבר באה עם תוכנית עסקית לפתיחת מסעדה לאביה. למרות התמיכה, היא בכל זאת עשתה תואר ראשון בביולוגיה ופיסיולוגיה של אימון גופני, ליתר בטחון. כאשר אחת הנשים שהכי הרשימו והשפיעו עליה בנעוריה, ג'וליה צ'יילד, הגיעה למיסיסיפי לחתום על ספריה – קט קורה הגיעה ושאלה את האגדה מה היא צריכה לעשות אם היא רוצה להיות שפית. ג'וליה צ'יילד עזבה עמדת חתימת הספרים לשלושת רבעי שעה כדי להדריך את השפית בפוטנציה והעצה הראשונה שלה הייתה ללכת ללמוד ב- CIA, המכון הקולינארי של אמריקה הממוקם בניו יורק. ג'וליה צ'יילד לא הייתה היחידה שהשפיעה על חלומותיה של קט קורה, גם ברברה טרופ, MFK פישר וסבתא שלה, אלמה, היו מקורות נאמנים של השראה.

אחרי העצה שהיא קיבלה מג'וליה צ'יילד, היא שמה את פעמיה לניו יורק, ל- CIA. רבים מהסטודנטים במכון נוהגים להתמחות במסעדות גם בתקופת הלימודים, וקט קורה שמה את עיניה על המסעדה ארקדיה של השפית אן רוזנצוויג. הבעיה היחידה הייתה שהיה מאד מאד מאד מאד קשה להתקבל שם להתמחות, תור של שנתיים בערך. זה לא ממש הפחיד את קט קורה. היא נגשה, דפקה בדלת ושאלה איך היא יכולה להתחיל לעבוד שם. אחרי שבוע היא חזרה, ושוב שאלה. בסוף זה עבד.

אחרי הלימודים היא חשבה שצרפת זה מקום טוב להתמחות בו, במיוחד אצל שפים עם שלושה כוכבי מישלן כמו ג'ורג' בלאנק ורוג'ר ורג'. כדי להתקבל להתמחות אצלם היא נקטה בגישה דומה. גם שם זה עבד. כאשר היא חזרה לארה"ב היא עבדה תחילה כסו שפית תחת מליסה קלי וכאשר עברה לצפון קליפורניה עברה לעבוד כשפית ראשית בביסטרו דון ג'יובני.

החיבור שלה לטלויזיה התחיל בשנת 1999 אז החלה להנחות מספר תוכניות בערוץ האוכל, ובערך באותה התקופה היא גם יצאה לטיול סקי, כזה מהסוג שעתיד לשנות את חייה. זה שהיא לסבית לא היה ממש חדשות לקט קורה. בגיל שלושים וקצת היא הייתה פלרטטנית לא קטנה, מחוץ לארון, וצינית במה שקשור לאהבה. בטיול הסקי ההוא היא פגשה אומנת בשם ג'ניפר. אחרי שהן היו ביחד כשנה, ג'ניפר נסעה לעבוד בפריז למשך שנה. קט קורה נסעה אחריה עם הצעת נישואין. יצא לי להתקל פה ושם בשאלות על זוגות לסביים יציבים. קט וג'ניפר קורה ביחד עד היום. יש להן ארבעה בנים מאותו תורם זרע כאשר בשלושת האחרונים הן היו פונדקאיות אחת של השניה. ג'ן ילדה את שלושת הילדים הראשונים, ואת האחרון ילדה קט קורה, בהפרש שלושה חודשים מאחיו.

הקריירה של קט קורה עדיין ממשיכה לנסוק. נכון להיום היא הוציאה שני ספרי בישול, והשלישי יצא השנה, בשנה הקרובה היא תמשיך להופיע באיירון שף, היא השפית הראשית של מאגזין האוכל הנחשב בון אפטיט, יועצת תזונה של יונצף, בעלת המסעדה CCQ (Cat Cora barbeque) בקליפורניה וקוזינה בפלורידה במתחם דיסניוורלד, במועצה הקולינרית של מייסיס, מקיימת אין ספור הדגמות, אה כן – וגם הנשיאה ומקימת העמותה Chefs for Humanity שהקימה לאחר אסון הצונמי ב- 2005 כדי להגיש סיוע (ואוכל) לנפגעי אסונות טבע ואיזורים מוכי רעב.

אז איך מאזנים קריירה כל כך תובענית עם ארבעה בנים מתחת לגיל 6? מכתירים את ג'ן בתור גיבורה.



איירון שף אמריקה

המקור של התוכנית הוא ביפן, שם היא שודרה מ 1993 ועד 2002. ביפן היא מאד הצליחה ורשת האוכל בארה"ב קנתה את הסידרה והחלה לשדר אותה גם בארה"ב בדיבוב לאנגלית.

התוכנית מספרת סיפור לפיו המארח\נשיא האקצנטרי של התוכנית החליט להגשים חלום ולצורך כך הוא הקים בטירתו איצטדיון בישול ובו מספר שפים מובילים (שפי הברזל). מידי שבוע הוא מזמן שף ידוע לאיצטדיון להלחם מלחמת בישול באחד משפי הברזל. לשני השפים מוקצב פרק זמן קצר להכין ארוחה בת מספר מנות כאשר כל המנות בנויות סביב מרכיב מסוים סודי המשתנה בין קרב לקרב.

הגרסה האמריקאית הראשונה הציגה לא אחר מאשר קפטן קירק (להלן ויליאם שטנר) כמארח האקסצנטרי, אבל לאחר שתי תוכניות פיילוט בלבד היא ירדה מהמסך. הגרסה השניה עלתה לאויר בשנת 2004 תחת השם איירון שף אמריקה, המארח היה הפעם אמן אמנויות הלחימה מארק דקאסקוס המוצג כאחיינו של המארח המקורי.

בנוסף למארח, לשפי הברזל ולשפים האורחים ישנם עוד משתתפים בתוכנית. במהלך הקרב כולו קיים דיווח הדומה באופיו לדיווח של ארועי ספורט המוגש על ידי שני מגישים:

אלטון בראון – חובב אוכל ומגיש תוכניות משעשעות על הקשר בין אוכל ומדע

קוין ברוש – ברטנדר מפורסם, חובב אוכל ומגיש מספר תוכניות אוכל משל עצמו

בנוסף קיים פאנל משתנה של 3 שופטים כאשר במרבית המקרים השופטים הם שפים בעצמם, מבקרי אוכל, בעלי טורים\ספרים בנושאי בישול וכו'.

קט קורה הצטרפה באפריל 2005 לפאנל שפי הברזל של התוכנית והיא שפית הברזל הראשונה, ועד היום גם היחידה.

למכורים בלבד: קרב חצילים של קט קורה



אז למה קט קורה כאן?

קט קורה כאן כי בעולם של המאה העשרים ואחת שנשים כבר הגיעו כמעט לכל מקום ולכל תפקיד, עדיין יש מקום לנשים חזקות, מפוקסות, ואמיצות לעשות היסטוריה. קט קורה כאן כי מעבר לזה שהיא שפית, וסלבריטאית, ואפילו פעילה חברתית שיוצרת שינוי אמיתי, היא גם מקור להשראה.

בעצם, למה שאני אדבר אם אני יכולה לתת לה לעשות את זה טוב ממני.
בסוף הנאום (בערך דקה לתוך קטע הוידאו פה למטה) שנשאה בפני הבוגרים הטריים של ה- CIA היא אמרה את הדברים הבאים, נכונים לנשים, לשפים בתחילת דרכם, לאנשים בכלל:
ועכשיו, זו ההיסטוריה שלכם. גם כשיש לכם ספקות ביחס ליכולותיכם וכשרונכם ואתם פוחדים לעשות את הצעד הבא, תהמרו ותפעלו ללא פחד...(דילוג קל) ...אתם תעשו טעויות רבות בדרך - ותהפכו אותן לחוכמה, טעויות הן לעולם לא כשלונות, הן ניסיון חיים. אנשים שואלים אותי מה סוד ההצלחה שלי וזה מה שאני אומרת:
תאהבו את מה שאתם עושים
תהפכו להכי טובים במה שאתם עושים
ותשארו נאמנים לעצמכם.
מיכאל אנג'לו אמר שהסכנה הכי גדולה לרובנו היא לא שכיוונו גבוה מדי ופספסנו אלא כיוונו נמוך מדי ופגענו.
יש את אלו שמסתכלים על איך דברים קורים ויש את אלו שעושים דברים. תהיו מאלו שגורמים לדברים לקרות, תהיו הדוגמה.

נלי בליי

נלי בליי, שם העט של אליזבט ג'יין קוצ'רן (סימן), לא נבחר על ידה. הוא לקוח משיר, מטופש למדי, של סטיבן פוסטר שנקרא נלי בלי (אבל עם Y ולא עם IE). אבל כינוי העט הוא כמעט הדבר היחיד שנלי בליי עשתה שכוון על ידי אחרים. נליי בלי היא מחלוצת העיתונאיות, מי שלמעשה המציאה את התחום של עיתונאות חוקרת, פמיניסטית, לוחמת למען זכויות הנשים, הילדים, העניים וחוסר צדק, והראשונה שתיארה את הקונספט של תוכנית הריאלטי האח הגדול (אבל לא בכוונה).

הפרסום הרב שלה מבוסס על שני פרקים בחייה – חוויותיה כעיתונאית חוקרת, במסווה, בבית המשוגעים הידוע לשמצה בבלייקוול ניו יורק, ומסעה סביב העולם, בשבעים ושניים יום. בבחירותיה, בדרך בה התנהלה, בדברים (אלו ואחרים) שעשתה, היא סללה את הדרך לעיתונאות לדור שלם של עיתונאיות.

אליזבט ג'יין קוצ'רן

אליזבט ג'יין קוצ'רן נולדה ב-1864 למשפחה טובה בפנסילווניה, כארבעים ק"מ מפיטצבורג. אביה היה שופט מכובד ובעל נכסים והיא, אמה ואחיה חיו את החיים הטובים, עד שהייתה בת שש. אמה הטבילה אותה בשמלה ורודה ומאז ולאורך ילדותה היא נקראה פינק. בגיל שש נפטר אביה מבלי שישאיר אחריו צוואה. כחוק (באותם ימים) כל רכושו נמכר במכירה פומבית, ואלמנתו והילדים לא ממש זכו להנות מפירות עמלו. לאחר שלוש שנות מחסור החליטה אמה להנשא שנית, אך הבחירה שעשתה הייתה רחוקה מלהיות מוצלחת והתברר מהר מאד שהגבר איתו התחתנה היה שיכור ואלים. חמש שנים לאחר מכן הם התגרשו, כאשר אליזבט, אז בת 14, נאלצה לתת עדות במשפט הגירושין. מבחינת ההשכלה שלה – אליזבט קוצ'רן לא זכתה להרבה ממנה. היא למדה כסימסטר בפנימיה ונאלצה לעזוב בגלל שיקולים פיננסים.

לידתה של נלי בליי

בגיל שמונה עשרה פורסם מאמר סקסיסטי בפינת "הצופה השקט" בעיתון דיספאצ' בפיטסבורג. אליזבט התעצבנה וכתבה מכתב תגובה זועם למערכת עליו חתמה "היתומה הבודדה". ג'ורג' מאדן, שהיה העורך בדיספאצ', התרשם מאד מיכולות ההבעה של אליזבט. אבל המכתב נשלח באנונימיות. הוא מייד פירסם מודעה בעיתון של יום ראשון ובה ביקש שהיא תחשוף את עצמה. למחרת התייצבה אליזבט במשרדו וזכתה להזדמנות הראשונה לכתוב. המאמר הראשון אותו כתבה היה מאמר תגובה חריף על אותה פינה שפורסמה. למרות שלג'ורג' מאדן היו השגות על תחביר לקוי היה לו ברור שהוא רוצה לצרף את אליזבט לצוות הכותבים בדיספאטצ'.

מכיוון שבאותם הימים לא היה "מכובד" שלאשה תהיה קריירה כל, ובפרט לא בתחום העיתונאות, מי שכבר כתבה עשתה זאת תחת שם עט. את השם נלי בליי בחר לה ג'ורג' מאדן, מתוך שיר של תושב פיטצבורגי.




נלי בליי החלה לכתוב בדיספאטצ' והתחום בו התמחתה היה מצב וזכויות הנשים. תחום ההתמחות שלה היה בעבודה תחת מסווה, והיא זו שהמציאה למעשה את התחום של עיתונאות חוקרת. כתבת מפתח שעשתה עבור הדיספאטצ' הייתה להתחזות לאשה ענייה ולקבל עבודה באחד מהסווטשופס שהעסיק נשים וילדים בתת תנאים, 14 שעות ביממה ללא אפשרות לשבת, ללא אור או אוויר, בזוהמה, תמורת תת שכר. היא לא נשארה בעבודה הזו זמן רב – היא פוטרה ממנה לאחר שהלכה לשתות ללא בקשת אישור לכך. הכתבה בעקבות החוויה שלה בסווטשופ עוררה מהומה לא קטנה. היא הפכה להיות גיבורת הפועלות, ושנואת בעלי המפעל. בעלי המפעל איימו על הדיספאטצ' שיפסיקו לפרסם, ונלי בליי קיבלה העברה לכתיבה ש"מתאימה יותר לאישה" – סיקור חתונות ואופנה. נלי בליי רתחה, ומייד לקחה חצי שנה חופש בתשלום מהעבודה ככתבת חוץ.



חצי שנה במקסיקו

בחצי שנה הזו, בגיל עשרים ואחת, היא נסעה למקסיקו, אז תחת שלטון טוטאליטרי של פורפיריו דיאז. ממקסיקו היא המשיכה לכתוב על עוני ושחתיתות פוליטית. באחת מכתבותיה היא כתבה על מאסרו של עיתונאי מקומי שהעז לבקר את הממשלה. התגובה לא אחרה לבוא ונלי בליי גורשה ממקסיקו תוך איומים במאסר. נליי בליי חוזרת לארה"ב וכותבת ספר "חצי שנה במקסיקו". החזרה לפיצבורג ולדיספאטצ' לא קלה. העורכים מנסים שוב להחזיר אותה למוטב, ולסיקור אופנה וחתונות. נליי בליי מתפטרת ונוסעת לניו יורק.

נלי בליי מגיעה לניו יורק

חלום של כל עיתונאי בתקופה ההיא הוא לעבוד בניו יורק וורלד תחת העורך ג'וזף פוליצר, העיתון הטוב בעולם, או לפחות בארה"ב, באותה התקופה. אבל להגיע לעמדה זו – זו איננה משימה פשוטה ובמשך ארבעה חודשים נלי נאבקת, ללא הצלחה, להגיע לראיון עם העורך בפועל – הקולונל ג'ון קוקרהיל.

אחד מהדברים הראשונים אותם ניסתה להשיג היה השתתפות בפרויקט של הוורלד לתיאור מסע בכדור פורח ברחבי אמריקה. היא שלחה מכתב היכרות וקיבלה דחייה בה נאמר לה כי המסע מסוכן מדי לליידי. כתגובה היא פרסמה מאמר בדיספאטצ' בפיטסבורג, תשובה לקוראת אלמונית המבקשת את עצתה: היא עיתונאית בתחילת דרכה ורוצה לדעת האם ניו יורק הוא מקום טוב להתחיל בו? נלי כותבת לה תשובה, הרבה פחות ממחמיאה, ובה היא מתארת את "אלי העיתונאות בגותהאם". במאמרה היא מצטטת קטעים נרחבים מהתשובה השלילית אותה קיבלה. המאמר עושה הדים וגורם לגל של ניסיונות להכנס לתחום העיתונאות על ידי נשים, גל שהדיו מגיעים חזרה לניו יורק.

לאחר ארבעה חודשים היא לוקחת את העניינים לידיים ומדברת את דרכה דרך השומרים למשרדו של הקולונל. בפגישה עם העורך בפועל נלי בליי מצליחה להרשים, ואף מסכימה לרעיון נועז במיוחד – היא תתחזה למשוגעת ותתאשפז בבלקוול כדי לכתוב ממבט ראשון על התנאים האמיתים בבית המשוגעים הידוע לשמצה הזה בניו יורק. קוקרהיל רוצה להחתימה מייד, אבל זקוק לאישורו של פוליצר. כדי להבטיח שהיא לא תברח לו בינתיים, הוא משלם לה מקדמה של 25$.

עשרה ימים בבית המשוגעים

הרעיון נועז במיוחד מכיוון שבחודשיים שקדמו לכך היה באזז ניכר וכתבות רבות על היחס המכפיר כלפי הכלואות במתקנים באי בלקוול תוך דרישה להקמת ועדת חקירה. בנוסף הואשמו שני עובדים בהריגת חוסה בזמן ההוא, ושתי אחיות האשימו שני רופאים בהזנחה והתעללות – דבר שהוביל לפיטורי כל הארבעה. הבעיה הייתה שלא היתה עדות אמינה ממקור ראשון לכל השמועות הללו, והניו יורק טיימס, שהוביל את האשמות, טען שכנראה שיש יסוד להאשמות, למרות שהן כנראה מוגזמות. נלי בליי מתנדבת, בשם העיתון המתחרה – הוורלד, לבדוק.

בשלב הראשון היא נפגשת עם עוזר התובע הראשי מקדונה ומצליחה לשכנע אותו שישיג לה חסינות מתביעה על התחזות, לאחר מעשה.

בשלב השני נלי בליי מתחזה לאשה ענייה בשם נלי בראון ומבקשת ללון בבית מחסה לנשים בעיר. תוך כדי הניסיון היא משחקת תפקיד של מי שמפחדת מהאחראים ומאמינה שהם מנסים לפגוע בה, ולאחר מכן מסרבת להתפנות. המשטרה נקראת לבירור ונלי בליי נלקחת לבית המשפט שם היא טוענת שאינה זוכרת דבר. השופט דאפי מחליט שהיא כנראה סוממה, ואולי היא בכלל מקובה (נלי בליי מייד משתמשת במבטא ממקסיקו ואומרת שקוראים לה נלי מורנו – חום בספרדית). השופט שולח אותה לבדיקת הרופאים בבית החולים בלביו וקורא לתקשורת לנסות ולאתר את משפחתה של הצעירה המסתורית.

העיתונים המתחרים חוגגים, ומתייחסים לכל הסיפור הזה כסיפור מסתורין – מי היא אותה צעירה יפה ומוזרה? מספר רופאים בבלוויו בודקים אותה וקובעים חד משמעית שהיא משוגעת ללא סיכוי להשתקם, היחיד שחושב שנלי בליי אולי מתחזה הוא ויליאם או'רורק, אבל אף אחד לא מקשיב לו. תחת ההמלצה הזו, וללא יכולת לדחות יותר את ההחלטה, נשלחת נלי בליי לבית המשוגעות בבלקוול.

לאחר עשרה ימים מתערב הוורלד ושולח עו"ד לשחרר את מיס מורנו מבלקוול, לכאורה לחסות חברים המוכנים לטפל בה. הסאן והטיימס חוגגים ומדווחים על שיחרורה של העלמה המסתורית. הטיימס אף מגדיל לעשות ומדווח על טיפול מוצלח בדיכאון, אבל יומיים אחר כך שני העיתונים מתפדחים כאשר הוורלד מפרסם את הכתבה הראשונה מבין שתיים – הדיווח של נלי בליי מבית המשוגעים בבלייקוול. הטיים, נכלם, מתעלם מאותו רגע מכל הסיפור. הסאן בצעד מבריק מפרסם כתבה משלו על התנאים בבלקוול (מתוך עדויות שאסף עם הזמן) ואת תולדותיה של נלי בליי עד לבלקוול – יומיים לפני פרסום כתבת ההמשך של נלי בליי.

הכתבה שנלי בליי כתבה מתארת את המחדלים האיומים בטיפול בחוסים בבית המשוגעות: החל באוכל הלא אכיל הניתן, דרך חוסר המעש, דרך תנאי הקור מקפיאים והלבוש הלא הולם, האמבטיות הקפואות שהן לא יותר מדליי מיים קפואים המותזים על החוסות לעיני כל וקירצופן על ידי החולות האלימות ביותר, סכנות מדליקה במקום, חוסר היחס מצד הרופאים וההתעללויות מצד הצוות הטיפולי. במידה מסוימת היא מתארת את הקונספט ששנים אחר כך יתפוס בתוכנית הריאליטי האח הגדול – קחו אשה בריאה בנפשה וכלאו אותה ללא אפשרות רבה לתזוזה, ללא ספר לקרוא, ללא אפשרות לדבר יותר מידי, ללא קשר לעולם החיצוני – ונראה אם תוך חודשיים היא לא תשתגע מזה. תיאור נוסף שלה הוא של החוסות – חציין נשים עולות חדשות בריאות לחלוטין בנפשן אך ללא יכולות לבטא את עצמן בגלל אנגלית לקויה.

מעבר לתוכנה של הכתבה, הכתבה ייחודית בהיבט נוסף: לראשונה ניתן הקרדיט לכתבת, ועוד כתבת מתחילה. עד הכתבה הזו קרדיט ניתן רק לכותבים ותיקים מאד בעלי פינות קבועות ואורחים בעלי שם ידוע. נליי בליי הופכת בן לילה לסנסציה. חודשיים אחר כך יוצא ספרה "עשרה ימים בבית המשוגעים" שהוא הרחבה של צמד הכתבות ותיאור שני מבצעים מוסווים נוספים.

למרות הדיווח של הוורלד שרק בזכות הכתבה של נלי בליי הוגדל תקציב בית המשוגעות והתנאים שופרו, האמת היא שארבעה ימים לפני פרסום הכתבה הראשונה כבר הוגשה ההצעה להגדיל את התקציב ודרישה להקים וועדה שתחקור את התנאים שם. מה שכן היה נכון הוא שנלי בליי הוזמנה להצטרף לביקור הוועדה בבלקוול וחזתה איך הדברים עליהם דיווחה תוקנו, החולות-הבריאות עליהן הצביעה – שוחררו והאחיות והצוות המתעלל – פוטרו.

המושג עיתונאות סטנטים (Stunt) הפכה להיות שם נרדף לנלי בליי.

נלי בליי מתחרה עם פיליאס פוג

בסתיו 1888, כמעט שנתיים לאחר הכתבה על בלקוול, נלי בליי מעלה רעיון לעורך: למה שלא ישלח אותה להתחרות בפיליאס פוג האגדי, גיבורו של ז'ול וורן מהספר "מסביב לעולם בשמונים יום"?. העורך מתלהב מהרעיון וחושב איזה כתב לשלוח. נלי בליי רותחת שהיא לא נספרת, ודורשת להיות מי שנשלחת. העורך מאד חושש להוציא כתבת, לבדה, ללא השגחה, למסע כל כך קשה. נלי בליי מאיימת ללכת לעיתון מתחרה, להתחרות לא רק בפיליאס פוג אלא גם בכתב אותו הם ישלחו – ולנצח.

שנה לאחר מכן, בהתראה של יומיים, יוצאת נליי בליי למסע סביב העולם. הקוסמופוליטן שולח כתבת משלו – אליזבט ביזלן – להתחרות בפוג ובבליי. למרות ששתיהן עתידות להקיף את העולם – הן בוחרות לעשות זאת בכיוונים מנוגדים. הוורלד מקדם את העניין במסע דרך תחרות שהוא עורך בין קוראיו לניחוש של זמן החזרה המדויק עד השנייה של בליי.

נלי בליי עוברת בדרכה באנגליה, צרפת , תעלת סואץ, ציילון, הונג קונג, סינגפור ויפן. המסע הוא באמצעות ספינות קיטור ורכבות מקומיות שגרמו מעת לעת לעיכובים. נלי בליי ניצלה עיכובים אליה לטלגרף דיווחים קצרים למערכת ולשלוח דיווחים מפורטים יותר בדואר רגיל, כמו גם לבקר במחנה מצורעים בסין ולהפגש עם ז'ול וורן עצמו בצרפת.

היא הגיעה לסן פרנסיסקו באיחור של יומיים מהמועד המתוכנן, אך פוליצר שכר רכבת פרטית מסן פרנסיקו לניו ג'רזי שכיסתה על הזמן האבוד.

המסע זכה לסיקור נרחב ואף מרצ'נדייזינג שכללו גלויות :

ומשחק קופסה:

נלי התקבלה במצעד, זיקוקי דינור תהלוכה ותזמורת. נלי בליי הקיפה את העולם בזמן שיא של 72 יום, 6 שעות, 11 דקות ו-14 שניות. מה שנלי לא קיבלה היה בונוס מהמערכת, למרות שהסיקור הזה שלה הגדיל רבות את תפוצת העיתון. בליי כועסת ומתפטרת. לאחר 4 שנים נלי בליי חוזרת לוורלד ומסקרת נושאי נשים וזכויות – היא מקדמת אמהות חד הוריות, מסקרת את כינוס הספרג'יסטיות (מאוחר יותר, ב-1913) ונושאים דומים והופכת לקול הנשים באותה התקופה.



נלי בליי מתברגנת

בשנת 1885, בגיל 31, נלי בליי מחליטה להינשא. היא מתחתנת עם הייצרן המיליונר רוברט סימן, המבוגר ממנה ב-40 שנה – ופורשת מעיתונאות. ילדיו של סימן מתנגדים לנישואים ומניעיה של בליי לא ממש ברורים בעניין הזה, אבל היא וסימן נשארים נשואים, לא באושר, במשך כעשר שנים עד למותו. בתקופה הזו נלי בליי מתחילה להכנס לעסקיו של סימן. סימן מנהל מפעל ייצור כלי קיבול ממתכות כגון דוודים וכלים לחלב. נלי בליי מוציאה בתקופה הזו פטנט על חבית מתכתית המהווה את הבסיס לתוף השמן הנמצא בשימוש בארה"ב עד ימינו. לאחר מותו של סימן נלי בליי הופכת להיות אחת מהנשים התעשייניות הגדולות בארה"ב. לנלי בליי יש רעיונות מהפכניים לגבי המפעל. היא מקימה לעובדים ספריה, מועדון, מועדוני צייד ודייג ומשנה את שיטת השכר כך שלא תכיל תשלום-פר-חתיכה שהיה נהוג עד אז. למרות השינויים, תוך עשר שנים פושט המפעל את הרגל כתוצאה מחוסר ניסיונה הכלכלי.

מלחמת העולם הראשונה, ואחרית דבר

על מנת לברוח מהקשיים הכלכליים בארה"ב, נוסעת נלי בליי לאנגליה. מה שהיא לא מתכננת עליו הוא פריצת מלחמת העולם הראשונה. נלי בליי מנצלשת את ההזדמנות וחוזרת לעיתונאות. במהלך המלחמה היא מדווחת מאירופה לארה"ב על המצב. בשנת 1919 חוזרת נלי בליי לסעוד את אמה הגוססת ושבה לחיבוק העיתונאי, הפעם בניו יורק אובסרוור. הקריירה הפעם היא קצרה. בגיל 57, בשנת 1922, מתה נלי בליי מדלקת ראות. במותה הוספדה על ידי כל העיתונים הגדולים באותה התקופה.

אני לא בטוחה מה משך אותי לכתוב על נלי בליי. אולי הצבעוניות שלה, בוודאי הישגיה, אבל באיזשהו מקום נראה לי שזה היה בעיקר האומץ שלה.

ג'ורג'יה או'קיף

מאז שנפגשתי לראשונה ביצירות של ג'ורג'יה או'קיף הפגישה התלוותה בהסבר שהיא בעצם מציירת איברי מין של נשים. אני לא בטוחה מתי זה היה או עם מי אבל אני זוכרת די בבירור את התחושה של להסתכל, לחשוב, להרגיש שמשהו שם לא בסדר, בהסבר, ובהרגשה שגם אין לי באמת זכות לדבר כי מה אני בכלל מבינה באמנות? שלא לדבר על זה ש"משהו לא בסדר" עוד לא ממש התרגם לי למילים, אז.

מאז הפגישה הראשונה עם הציורים שלה, עברו כבר לא מעט שנים, ראיתי עוד עבודות שלה, והכרתי עוד קצת עולם. אחד הדברים שתמיד הפתיעו אותי בעולם, בכלל, היא הדרך שבה אנשים בונים תיאוריות. ממה שאני התרשמתי, הדרך לבניית תיאוריה מתחילה לעתים קרובות עם תיאוריה מקובלת קיימת, או תפיסת עולם מקובלת. אחרי שתפיסת העולם הקיימת מזוהה ומוגדרת, התיאוריה החדשה שבאה לאתגר, ואולי להחליף, את התיאוריה הישנה מתחילה לערער על מסקנות התיאוריה הקיימת. לרב, הנחות הבסיס נשארות נטועות עמוק עמוק ומה שמתערער זה הקצוות, השוליים, המסקנות.

וזה מה שאני מרגישה לגבי ג'ורג'יה או'קיף.

אחת השאלות שנשאלות לעתים תכופות היא מה מותר האדם מהחיה? פילוסופים, ביולוגים ואנשים שונים נתנו תשובות רבות ושונות לשאלה זו. אני אף פעם לא ממש הבנתי את השאלה, מבחינתי השאלה הרלוונטית היא האם בכלל יש מותר אדם מהחיה? התשובה האישית שלי לשאלה הזו היא לא, האדם הוא חיה.

ג'ורג'יה אוקיף ידועה בעיקר בזכות הפרחים שלה. אנשים רבים רואים בציורים אלו (ואחרים שלה) סימבוליקה לאיברי מין נשיים, ומיניות נשית. ג'ורג'יה אוקיף ציירה את איברי המין של הפרחים. אבל פרח הוא פרח ואנשים הם אנשים, ויש שוני אחד די מודגש באיברי המין של שני הזנים החיים הללו: מרבית הפרחים הם אנדרוגנים ומכילים איברי רבייה נקביים וזכריים כאחד (עלי ואבקנים). אנשים, מצד שני, ברובם בעלי איברי מין נקביים או זכריים, אבל לא שניהם.

ג'ורג'יה אוקיף ציירה פרחים, לא אנשים. ולמרות שהיא מעולם לא ייחסה כוונת סימבוליקה לאיברי מין כלשהם, או חושניות או רגשות, קשה להתעלם מהדימויים העולים מהפרחים אותם ציירה, ואין ספק שהדימוי השולט הוא נקבי. בעולם שג'ורג'יה או'קיף חיה בו, לצייר דימויי חושניות נשית היה מעשה יוצא דופן, נועז, ובפני עצמו שובר מוסכמות. רב הביקורות שקראתי על עבודותיה, רב הפמיניסטיות שמתייחסות לעבודותיה כאייקון או מושא להשראה, מתייחסות לפרחים הללו כדימויים למיניות נשית. אבל או'קיף ציירה פרחים. גם זכר וגם נקבה.

וזה מה שהפריע לי בהסבר. איך שאני רואה את זה, ההסבר של מיניות נשית נשאר בשוליים של מה שהיא באמת הראתה. רואה, ונשאר עיוור, מערער על המוסכמות של התיאוריה הקודמת בה המיניות הנשית אינה קיימת או צריכה להשאר מודחקת, אבל משאיר על כנה הנחת יסוד לפיה בעולם בו יהיו קיימים דימויי מיניות נקביים וזכריים, הזכריים יהיו אלו שישלטו, יבלטו. אולי אנחנו כל כך רגילים לדימויי הפאלוס שהמרכזיות שלו בכלל לא מוטלת בספק. פרויד הגדיר את הנזק הזה בכל קונספירציית "קנאת הפין" שלו, אבל התרבות מלאה בייחוסים בהם המיניות סובבת סביב הזין. איך שאני רואה את הציורים שלה זה בעצם תקריב ששם במקום אחד אברי מין נקביים וזכריים ושואל מי בכלל קבע שאיברי מין זכריים הם בולטים יותר? תסתכלו על הפרחים, שלא כמו אנשים יש שם הכל, ואם מה שבולט שם זה דווקא איברי המין הנקביים, אז כל הנחת היסוד שאיברי מין זכריים נראים (פיסית) יותר מנקביים לא נכונה.



ביו

או'קיף נולדה כג'ורג'יה טוטו או'קיף בנובמבר 1887 בחוות פרות בויסקונסין. המשפחה האמינה בלימודי אמנות לבנות, וחינוך הבנות בכלל, ולאור כישרונה הומלץ לה להמשיך בכיוון האמנותי. אביה היה איש עסקים כושל ויש אומרים שגם התעלל בבנותיו. לאחר התיכון היא המשיכה לבי"ס לאמנות בשיקאגו ובניו יורק ושם נכנסה לראשונה לגלריה 291 בניהולו של הצלם אלפרד סטייגליץ.

למרות שזכתה בפרס ראשון על ציור דומם ובמלגה לקורס קייץ, ב 1908 היא די נואשה מהרעיון לצייר והפסיקה למשך ארבע שנים בהם לימדה אמנות. היא חזרה לצייר בשנת 1912 לאחר השתתפות בקורס באוניברסיטה שם נחשפה לרעיונותיו של ארתור ווסלי דאו שדיבר על ציורים מופשטים, הבעה אישית באמצעות ציור. היא חזרה לצייר, ובמקביל עבדה כעוזרת הוראה באוניברסיטה.

ב-1916 חברה שלה, אניטה פוליצר, לקחה כמה מהציורים שלה לסטייגליץ. הוא כל כך התלהב מהם שהוא שילב אותם בתערוכה בגלריה שלו "291", ללא התייעצות, או אפילו יידוע של ג'אורג'יה או'קיף עצמה. היא שמעה על כך מחברה שביקרה בגלריה וחזרה עם דיווח. או'קיף הגיעה למחות, וכך נפגשו סטייגליץ הנשוי בן ה-54 ואו'קיף, בת ה-31. הקשר בינהם לא היה מיידי. הוא החל בהתכתבות שהפכה ליותר ויותר אינטנסיבית ואישית כאשר רב הזמן הוא בניו יורק והיא בטקסס. אחרי כשנה עברה לניו יורק כאשר הוא הבטיח לסדר אותה בדירה ואז גם החל הרומן בינהם. במשך כתשע עשרה שנה סטייגליץ השתמש בה כמודל לצילומים, כולל צילומי ערום. בתערוכת היחיד הראשונה שלו בה הוצגו 146 מצילומיו, 46 היו של או'קיף. בחודש הראשון לאחר שעברה לניו יורק הוא ערך סשן צילומי עירום איתה בביתו, יש האומרים בתזמון מדויק כדי להתפס על ידי אשתו. האולטימטום של או היא או אני ניתן, וסטייגליץ עזב את הבית ועבר לגור (רב הזמן) עם או'קיף. בשש שנים הבאות גירושיו התעכבו כתוצאה מקשיים שהוערמו על ידי אשתו. לאחר גירושיו לחץ על או'קיף להנשא, והיא, בגיל 39 ולאחר לא מעט היסוסים, הסכימה.

מתערוכת הסולו הראשונה שלה, דאג סטייגליץ לערוך לה תערוכה כל שנה. הוא גם דאג לכל נושאי השיווק והמכירה (במכירי שיא). בלחץ של הוצאת תערוכה חדשה כל שנה, הרגישה או'קיף כי היא זקוקה למרחבים חדשים לציור, והגיעה בנדודיה לניו מקסיקו. ב-1932 היא סבלה מהתמוטטות עצבים עקב איחור בהזמנת תערוכה (שלא הושלמה) של ציורי רדיו סיטי הול בניו יורק ובמשך כשנתיים הפסיקה לצייר.

משנת 1928 היא בילתה חודשים רבים כל שנה בניו מקסיקו, עסוקה בציור ורחוקה מסטייגליץ. הוא מצידו פגש את דורותי נורמן, בת 22, איתה ניהל רומן עד מותו ב- 1946.

זה לא היה הרומן הראשון שלו. אחד המוכרים יותר שניהל היה עוד לפני נישואיהם עם אשתו של חבר – בקה סטרנד, אשתו של פול סטרנד. או'קיף ידעה על הרומן ולא ממש התרגשה ממנו. מאוחר יותר גם היא, ככל הנראה, ניהלה עם אותה בקה סטרנד רומן בעצמה בניו מקסיקו.

או'קיף וסטרנד, ניו מקסיקו, 1929

עד 1946 קנתה או'קיף שני בתים בניו מקסיקו. לראשון היא קראה Ghost Ranch. לאחר שבץ ממנו סבל סטייגליץ ב- 1946 היא חזרה לניו יורק עד למותו באותה השנה, ולמשך שלושת השנים הבאות טיפלה בעזבונו. לאחר מכן עברה סופית חזרה לביתה בניו מקסיקו.

בשנת 1971, בגיל 84, החלה ג'ורג'יה או'קיף להתעוור. באותה השנה היא החלה להעסיק את חואן המילטון, כדר צעיר, שהפך לחבר קרוב ומנהל עסקי עד למותה בגיל 98 בשנת 1986. חואן המילטון פיזר את אפרה מפסגת הר פדרנל המופיע ברבים מציוריה.

הצוואתה היא הורישה את רכושה לחואן המילטון אך משפחתה עירערה על הצוואה. לבסוף לאחר אחד עשרה שנה של דיונים משפטיים שני שלישים ממורשתה נתרמו למוזיאונים לצורכי הנצחתה.

עבודותיה

אין לי הכשרה בתחום האמנות והידע שלי בתחום מוגבל למדי, כך שהתנצלותי מראש על קיטלוג ביזארי או הסברים שיטחיים.

לאחר התקופה הראשונה מאד בה ציירה בסגנון ריאליסטי שמעט מאד מתקופה זו שרד, היא עברה לצייר ציורים מופשטים, מאוחר יותר עברה לצייר ציוריים פיגורטיביים. הפרסום שלה הגיע דרך הציורים המופשטים בהם מבקרים רבים מצאו סימבוליקה לסמלים מיניים בוטים. ג'ורג'יה אוקיף לא אהבה את הפרשנות שלהם. בכל הראיונות איתה היא אמרה שהיא ציירה את העולם כפי שהיא חווה אותו, ולא התכוונה להכניס את הסימבוליקה לאברי מין נשיים שייחסו לה.

ישנם מספר מוטיבים חוזרים בעבודות שלה, הידוע בינהם הוא פרחים. היא ציירה ציורי תקריב של פרחים ומרכזם. תחום נוסף השולט בעבודות שונות שלה הוא נופים – נופי ניו מקסיקו ואגם ג'ורג' (כמו האיזור השחור והאיזור הלבן שהיו ליד ביתה, ההר פדרנל, ונופים אחרים מצפון ניו מקסיקו) וגם נופים עירוניים (ציורי ניו יורק). בתקופה בה ציירה בניו מקסיקו היא נהגה לעתים קרובות לצייר גולגלות וחלקי שלדים אותם אספה מהאיזור, לרב בשילוב הנוף והשמיים המדבריים, לעתים בשילוב עם פרחים. מוטיבים נוספים אותם ניתן למצוא בעבודותיה הם צילומי עננים ממבט על, ודוממים שונים.