נלי בליי, שם העט של אליזבט ג'יין קוצ'רן (סימן), לא נבחר על ידה. הוא לקוח משיר, מטופש למדי, של סטיבן פוסטר שנקרא נלי בלי (אבל עם Y ולא עם IE). אבל כינוי העט הוא כמעט הדבר היחיד שנלי בליי עשתה שכוון על ידי אחרים. נליי בלי היא מחלוצת העיתונאיות, מי שלמעשה המציאה את התחום של עיתונאות חוקרת, פמיניסטית, לוחמת למען זכויות הנשים, הילדים, העניים וחוסר צדק, והראשונה שתיארה את הקונספט של תוכנית הריאלטי האח הגדול (אבל לא בכוונה).
הפרסום הרב שלה מבוסס על שני פרקים בחייה – חוויותיה כעיתונאית חוקרת, במסווה, בבית המשוגעים הידוע לשמצה בבלייקוול ניו יורק, ומסעה סביב העולם, בשבעים ושניים יום. בבחירותיה, בדרך בה התנהלה, בדברים (אלו ואחרים) שעשתה, היא סללה את הדרך לעיתונאות לדור שלם של עיתונאיות.
אליזבט ג'יין קוצ'רן
אליזבט ג'יין קוצ'רן נולדה ב-1864 למשפחה טובה בפנסילווניה, כארבעים ק"מ מפיטצבורג. אביה היה שופט מכובד ובעל נכסים והיא, אמה ואחיה חיו את החיים הטובים, עד שהייתה בת שש. אמה הטבילה אותה בשמלה ורודה ומאז ולאורך ילדותה היא נקראה פינק. בגיל שש נפטר אביה מבלי שישאיר אחריו צוואה. כחוק (באותם ימים) כל רכושו נמכר במכירה פומבית, ואלמנתו והילדים לא ממש זכו להנות מפירות עמלו. לאחר שלוש שנות מחסור החליטה אמה להנשא שנית, אך הבחירה שעשתה הייתה רחוקה מלהיות מוצלחת והתברר מהר מאד שהגבר איתו התחתנה היה שיכור ואלים. חמש שנים לאחר מכן הם התגרשו, כאשר אליזבט, אז בת 14, נאלצה לתת עדות במשפט הגירושין. מבחינת ההשכלה שלה – אליזבט קוצ'רן לא זכתה להרבה ממנה. היא למדה כסימסטר בפנימיה ונאלצה לעזוב בגלל שיקולים פיננסים.
לידתה של נלי בליי
בגיל שמונה עשרה פורסם מאמר סקסיסטי בפינת "הצופה השקט" בעיתון דיספאצ' בפיטסבורג. אליזבט התעצבנה וכתבה מכתב תגובה זועם למערכת עליו חתמה "היתומה הבודדה". ג'ורג' מאדן, שהיה העורך בדיספאצ', התרשם מאד מיכולות ההבעה של אליזבט. אבל המכתב נשלח באנונימיות. הוא מייד פירסם מודעה בעיתון של יום ראשון ובה ביקש שהיא תחשוף את עצמה. למחרת התייצבה אליזבט במשרדו וזכתה להזדמנות הראשונה לכתוב. המאמר הראשון אותו כתבה היה מאמר תגובה חריף על אותה פינה שפורסמה. למרות שלג'ורג' מאדן היו השגות על תחביר לקוי היה לו ברור שהוא רוצה לצרף את אליזבט לצוות הכותבים בדיספאטצ'.
מכיוון שבאותם הימים לא היה "מכובד" שלאשה תהיה קריירה כל, ובפרט לא בתחום העיתונאות, מי שכבר כתבה עשתה זאת תחת שם עט. את השם נלי בליי בחר לה ג'ורג' מאדן, מתוך שיר של תושב פיטצבורגי.
נלי בליי החלה לכתוב בדיספאטצ' והתחום בו התמחתה היה מצב וזכויות הנשים. תחום ההתמחות שלה היה בעבודה תחת מסווה, והיא זו שהמציאה למעשה את התחום של עיתונאות חוקרת. כתבת מפתח שעשתה עבור הדיספאטצ' הייתה להתחזות לאשה ענייה ולקבל עבודה באחד מהסווטשופס שהעסיק נשים וילדים בתת תנאים, 14 שעות ביממה ללא אפשרות לשבת, ללא אור או אוויר, בזוהמה, תמורת תת שכר. היא לא נשארה בעבודה הזו זמן רב – היא פוטרה ממנה לאחר שהלכה לשתות ללא בקשת אישור לכך. הכתבה בעקבות החוויה שלה בסווטשופ עוררה מהומה לא קטנה. היא הפכה להיות גיבורת הפועלות, ושנואת בעלי המפעל. בעלי המפעל איימו על הדיספאטצ' שיפסיקו לפרסם, ונלי בליי קיבלה העברה לכתיבה ש"מתאימה יותר לאישה" – סיקור חתונות ואופנה. נלי בליי רתחה, ומייד לקחה חצי שנה חופש בתשלום מהעבודה ככתבת חוץ.
חצי שנה במקסיקו
בחצי שנה הזו, בגיל עשרים ואחת, היא נסעה למקסיקו, אז תחת שלטון טוטאליטרי של פורפיריו דיאז. ממקסיקו היא המשיכה לכתוב על עוני ושחתיתות פוליטית. באחת מכתבותיה היא כתבה על מאסרו של עיתונאי מקומי שהעז לבקר את הממשלה. התגובה לא אחרה לבוא ונלי בליי גורשה ממקסיקו תוך איומים במאסר. נליי בליי חוזרת לארה"ב וכותבת ספר "חצי שנה במקסיקו". החזרה לפיצבורג ולדיספאטצ' לא קלה. העורכים מנסים שוב להחזיר אותה למוטב, ולסיקור אופנה וחתונות. נליי בליי מתפטרת ונוסעת לניו יורק.
נלי בליי מגיעה לניו יורק
חלום של כל עיתונאי בתקופה ההיא הוא לעבוד בניו יורק וורלד תחת העורך ג'וזף פוליצר, העיתון הטוב בעולם, או לפחות בארה"ב, באותה התקופה. אבל להגיע לעמדה זו – זו איננה משימה פשוטה ובמשך ארבעה חודשים נלי נאבקת, ללא הצלחה, להגיע לראיון עם העורך בפועל – הקולונל ג'ון קוקרהיל.
אחד מהדברים הראשונים אותם ניסתה להשיג היה השתתפות בפרויקט של הוורלד לתיאור מסע בכדור פורח ברחבי אמריקה. היא שלחה מכתב היכרות וקיבלה דחייה בה נאמר לה כי המסע מסוכן מדי לליידי. כתגובה היא פרסמה מאמר בדיספאטצ' בפיטסבורג, תשובה לקוראת אלמונית המבקשת את עצתה: היא עיתונאית בתחילת דרכה ורוצה לדעת האם ניו יורק הוא מקום טוב להתחיל בו? נלי כותבת לה תשובה, הרבה פחות ממחמיאה, ובה היא מתארת את "אלי העיתונאות בגותהאם". במאמרה היא מצטטת קטעים נרחבים מהתשובה השלילית אותה קיבלה. המאמר עושה הדים וגורם לגל של ניסיונות להכנס לתחום העיתונאות על ידי נשים, גל שהדיו מגיעים חזרה לניו יורק.
לאחר ארבעה חודשים היא לוקחת את העניינים לידיים ומדברת את דרכה דרך השומרים למשרדו של הקולונל. בפגישה עם העורך בפועל נלי בליי מצליחה להרשים, ואף מסכימה לרעיון נועז במיוחד – היא תתחזה למשוגעת ותתאשפז בבלקוול כדי לכתוב ממבט ראשון על התנאים האמיתים בבית המשוגעים הידוע לשמצה הזה בניו יורק. קוקרהיל רוצה להחתימה מייד, אבל זקוק לאישורו של פוליצר. כדי להבטיח שהיא לא תברח לו בינתיים, הוא משלם לה מקדמה של 25$.
עשרה ימים בבית המשוגעים
הרעיון נועז במיוחד מכיוון שבחודשיים שקדמו לכך היה באזז ניכר וכתבות רבות על היחס המכפיר כלפי הכלואות במתקנים באי בלקוול תוך דרישה להקמת ועדת חקירה. בנוסף הואשמו שני עובדים בהריגת חוסה בזמן ההוא, ושתי אחיות האשימו שני רופאים בהזנחה והתעללות – דבר שהוביל לפיטורי כל הארבעה. הבעיה הייתה שלא היתה עדות אמינה ממקור ראשון לכל השמועות הללו, והניו יורק טיימס, שהוביל את האשמות, טען שכנראה שיש יסוד להאשמות, למרות שהן כנראה מוגזמות. נלי בליי מתנדבת, בשם העיתון המתחרה – הוורלד, לבדוק.
בשלב הראשון היא נפגשת עם עוזר התובע הראשי מקדונה ומצליחה לשכנע אותו שישיג לה חסינות מתביעה על התחזות, לאחר מעשה.
בשלב השני נלי בליי מתחזה לאשה ענייה בשם נלי בראון ומבקשת ללון בבית מחסה לנשים בעיר. תוך כדי הניסיון היא משחקת תפקיד של מי שמפחדת מהאחראים ומאמינה שהם מנסים לפגוע בה, ולאחר מכן מסרבת להתפנות. המשטרה נקראת לבירור ונלי בליי נלקחת לבית המשפט שם היא טוענת שאינה זוכרת דבר. השופט דאפי מחליט שהיא כנראה סוממה, ואולי היא בכלל מקובה (נלי בליי מייד משתמשת במבטא ממקסיקו ואומרת שקוראים לה נלי מורנו – חום בספרדית). השופט שולח אותה לבדיקת הרופאים בבית החולים בלביו וקורא לתקשורת לנסות ולאתר את משפחתה של הצעירה המסתורית.
העיתונים המתחרים חוגגים, ומתייחסים לכל הסיפור הזה כסיפור מסתורין – מי היא אותה צעירה יפה ומוזרה? מספר רופאים בבלוויו בודקים אותה וקובעים חד משמעית שהיא משוגעת ללא סיכוי להשתקם, היחיד שחושב שנלי בליי אולי מתחזה הוא ויליאם או'רורק, אבל אף אחד לא מקשיב לו. תחת ההמלצה הזו, וללא יכולת לדחות יותר את ההחלטה, נשלחת נלי בליי לבית המשוגעות בבלקוול.
לאחר עשרה ימים מתערב הוורלד ושולח עו"ד לשחרר את מיס מורנו מבלקוול, לכאורה לחסות חברים המוכנים לטפל בה. הסאן והטיימס חוגגים ומדווחים על שיחרורה של העלמה המסתורית. הטיימס אף מגדיל לעשות ומדווח על טיפול מוצלח בדיכאון, אבל יומיים אחר כך שני העיתונים מתפדחים כאשר הוורלד מפרסם את הכתבה הראשונה מבין שתיים – הדיווח של נלי בליי מבית המשוגעים בבלייקוול. הטיים, נכלם, מתעלם מאותו רגע מכל הסיפור. הסאן בצעד מבריק מפרסם כתבה משלו על התנאים בבלקוול (מתוך עדויות שאסף עם הזמן) ואת תולדותיה של נלי בליי עד לבלקוול – יומיים לפני פרסום כתבת ההמשך של נלי בליי.
הכתבה שנלי בליי כתבה מתארת את המחדלים האיומים בטיפול בחוסים בבית המשוגעות: החל באוכל הלא אכיל הניתן, דרך חוסר המעש, דרך תנאי הקור מקפיאים והלבוש הלא הולם, האמבטיות הקפואות שהן לא יותר מדליי מיים קפואים המותזים על החוסות לעיני כל וקירצופן על ידי החולות האלימות ביותר, סכנות מדליקה במקום, חוסר היחס מצד הרופאים וההתעללויות מצד הצוות הטיפולי. במידה מסוימת היא מתארת את הקונספט ששנים אחר כך יתפוס בתוכנית הריאליטי האח הגדול – קחו אשה בריאה בנפשה וכלאו אותה ללא אפשרות רבה לתזוזה, ללא ספר לקרוא, ללא אפשרות לדבר יותר מידי, ללא קשר לעולם החיצוני – ונראה אם תוך חודשיים היא לא תשתגע מזה. תיאור נוסף שלה הוא של החוסות – חציין נשים עולות חדשות בריאות לחלוטין בנפשן אך ללא יכולות לבטא את עצמן בגלל אנגלית לקויה.
מעבר לתוכנה של הכתבה, הכתבה ייחודית בהיבט נוסף: לראשונה ניתן הקרדיט לכתבת, ועוד כתבת מתחילה. עד הכתבה הזו קרדיט ניתן רק לכותבים ותיקים מאד בעלי פינות קבועות ואורחים בעלי שם ידוע. נליי בליי הופכת בן לילה לסנסציה. חודשיים אחר כך יוצא ספרה "עשרה ימים בבית המשוגעים" שהוא הרחבה של צמד הכתבות ותיאור שני מבצעים מוסווים נוספים.
למרות הדיווח של הוורלד שרק בזכות הכתבה של נלי בליי הוגדל תקציב בית המשוגעות והתנאים שופרו, האמת היא שארבעה ימים לפני פרסום הכתבה הראשונה כבר הוגשה ההצעה להגדיל את התקציב ודרישה להקים וועדה שתחקור את התנאים שם. מה שכן היה נכון הוא שנלי בליי הוזמנה להצטרף לביקור הוועדה בבלקוול וחזתה איך הדברים עליהם דיווחה תוקנו, החולות-הבריאות עליהן הצביעה – שוחררו והאחיות והצוות המתעלל – פוטרו.
המושג עיתונאות סטנטים (Stunt) הפכה להיות שם נרדף לנלי בליי.
נלי בליי מתחרה עם פיליאס פוג
בסתיו 1888, כמעט שנתיים לאחר הכתבה על בלקוול, נלי בליי מעלה רעיון לעורך: למה שלא ישלח אותה להתחרות בפיליאס פוג האגדי, גיבורו של ז'ול וורן מהספר "מסביב לעולם בשמונים יום"?. העורך מתלהב מהרעיון וחושב איזה כתב לשלוח. נלי בליי רותחת שהיא לא נספרת, ודורשת להיות מי שנשלחת. העורך מאד חושש להוציא כתבת, לבדה, ללא השגחה, למסע כל כך קשה. נלי בליי מאיימת ללכת לעיתון מתחרה, להתחרות לא רק בפיליאס פוג אלא גם בכתב אותו הם ישלחו – ולנצח.
שנה לאחר מכן, בהתראה של יומיים, יוצאת נליי בליי למסע סביב העולם. הקוסמופוליטן שולח כתבת משלו – אליזבט ביזלן – להתחרות בפוג ובבליי. למרות ששתיהן עתידות להקיף את העולם – הן בוחרות לעשות זאת בכיוונים מנוגדים. הוורלד מקדם את העניין במסע דרך תחרות שהוא עורך בין קוראיו לניחוש של זמן החזרה המדויק עד השנייה של בליי.
נלי בליי עוברת בדרכה באנגליה, צרפת , תעלת סואץ, ציילון, הונג קונג, סינגפור ויפן. המסע הוא באמצעות ספינות קיטור ורכבות מקומיות שגרמו מעת לעת לעיכובים. נלי בליי ניצלה עיכובים אליה לטלגרף דיווחים קצרים למערכת ולשלוח דיווחים מפורטים יותר בדואר רגיל, כמו גם לבקר במחנה מצורעים בסין ולהפגש עם ז'ול וורן עצמו בצרפת.
היא הגיעה לסן פרנסיסקו באיחור של יומיים מהמועד המתוכנן, אך פוליצר שכר רכבת פרטית מסן פרנסיקו לניו ג'רזי שכיסתה על הזמן האבוד.
המסע זכה לסיקור נרחב ואף מרצ'נדייזינג שכללו גלויות :
ומשחק קופסה:
נלי התקבלה במצעד, זיקוקי דינור תהלוכה ותזמורת. נלי בליי הקיפה את העולם בזמן שיא של 72 יום, 6 שעות, 11 דקות ו-14 שניות. מה שנלי לא קיבלה היה בונוס מהמערכת, למרות שהסיקור הזה שלה הגדיל רבות את תפוצת העיתון. בליי כועסת ומתפטרת. לאחר 4 שנים נלי בליי חוזרת לוורלד ומסקרת נושאי נשים וזכויות – היא מקדמת אמהות חד הוריות, מסקרת את כינוס הספרג'יסטיות (מאוחר יותר, ב-1913) ונושאים דומים והופכת לקול הנשים באותה התקופה.
נלי בליי מתברגנת
בשנת 1885, בגיל 31, נלי בליי מחליטה להינשא. היא מתחתנת עם הייצרן המיליונר רוברט סימן, המבוגר ממנה ב-40 שנה – ופורשת מעיתונאות. ילדיו של סימן מתנגדים לנישואים ומניעיה של בליי לא ממש ברורים בעניין הזה, אבל היא וסימן נשארים נשואים, לא באושר, במשך כעשר שנים עד למותו. בתקופה הזו נלי בליי מתחילה להכנס לעסקיו של סימן. סימן מנהל מפעל ייצור כלי קיבול ממתכות כגון דוודים וכלים לחלב. נלי בליי מוציאה בתקופה הזו פטנט על חבית מתכתית המהווה את הבסיס לתוף השמן הנמצא בשימוש בארה"ב עד ימינו. לאחר מותו של סימן נלי בליי הופכת להיות אחת מהנשים התעשייניות הגדולות בארה"ב. לנלי בליי יש רעיונות מהפכניים לגבי המפעל. היא מקימה לעובדים ספריה, מועדון, מועדוני צייד ודייג ומשנה את שיטת השכר כך שלא תכיל תשלום-פר-חתיכה שהיה נהוג עד אז. למרות השינויים, תוך עשר שנים פושט המפעל את הרגל כתוצאה מחוסר ניסיונה הכלכלי.
מלחמת העולם הראשונה, ואחרית דבר
על מנת לברוח מהקשיים הכלכליים בארה"ב, נוסעת נלי בליי לאנגליה. מה שהיא לא מתכננת עליו הוא פריצת מלחמת העולם הראשונה. נלי בליי מנצלשת את ההזדמנות וחוזרת לעיתונאות. במהלך המלחמה היא מדווחת מאירופה לארה"ב על המצב. בשנת 1919 חוזרת נלי בליי לסעוד את אמה הגוססת ושבה לחיבוק העיתונאי, הפעם בניו יורק אובסרוור. הקריירה הפעם היא קצרה. בגיל 57, בשנת 1922, מתה נלי בליי מדלקת ראות. במותה הוספדה על ידי כל העיתונים הגדולים באותה התקופה.
אני לא בטוחה מה משך אותי לכתוב על נלי בליי. אולי הצבעוניות שלה, בוודאי הישגיה, אבל באיזשהו מקום נראה לי שזה היה בעיקר האומץ שלה.
הפרסום הרב שלה מבוסס על שני פרקים בחייה – חוויותיה כעיתונאית חוקרת, במסווה, בבית המשוגעים הידוע לשמצה בבלייקוול ניו יורק, ומסעה סביב העולם, בשבעים ושניים יום. בבחירותיה, בדרך בה התנהלה, בדברים (אלו ואחרים) שעשתה, היא סללה את הדרך לעיתונאות לדור שלם של עיתונאיות.
אליזבט ג'יין קוצ'רן
אליזבט ג'יין קוצ'רן נולדה ב-1864 למשפחה טובה בפנסילווניה, כארבעים ק"מ מפיטצבורג. אביה היה שופט מכובד ובעל נכסים והיא, אמה ואחיה חיו את החיים הטובים, עד שהייתה בת שש. אמה הטבילה אותה בשמלה ורודה ומאז ולאורך ילדותה היא נקראה פינק. בגיל שש נפטר אביה מבלי שישאיר אחריו צוואה. כחוק (באותם ימים) כל רכושו נמכר במכירה פומבית, ואלמנתו והילדים לא ממש זכו להנות מפירות עמלו. לאחר שלוש שנות מחסור החליטה אמה להנשא שנית, אך הבחירה שעשתה הייתה רחוקה מלהיות מוצלחת והתברר מהר מאד שהגבר איתו התחתנה היה שיכור ואלים. חמש שנים לאחר מכן הם התגרשו, כאשר אליזבט, אז בת 14, נאלצה לתת עדות במשפט הגירושין. מבחינת ההשכלה שלה – אליזבט קוצ'רן לא זכתה להרבה ממנה. היא למדה כסימסטר בפנימיה ונאלצה לעזוב בגלל שיקולים פיננסים.
לידתה של נלי בליי
בגיל שמונה עשרה פורסם מאמר סקסיסטי בפינת "הצופה השקט" בעיתון דיספאצ' בפיטסבורג. אליזבט התעצבנה וכתבה מכתב תגובה זועם למערכת עליו חתמה "היתומה הבודדה". ג'ורג' מאדן, שהיה העורך בדיספאצ', התרשם מאד מיכולות ההבעה של אליזבט. אבל המכתב נשלח באנונימיות. הוא מייד פירסם מודעה בעיתון של יום ראשון ובה ביקש שהיא תחשוף את עצמה. למחרת התייצבה אליזבט במשרדו וזכתה להזדמנות הראשונה לכתוב. המאמר הראשון אותו כתבה היה מאמר תגובה חריף על אותה פינה שפורסמה. למרות שלג'ורג' מאדן היו השגות על תחביר לקוי היה לו ברור שהוא רוצה לצרף את אליזבט לצוות הכותבים בדיספאטצ'.
מכיוון שבאותם הימים לא היה "מכובד" שלאשה תהיה קריירה כל, ובפרט לא בתחום העיתונאות, מי שכבר כתבה עשתה זאת תחת שם עט. את השם נלי בליי בחר לה ג'ורג' מאדן, מתוך שיר של תושב פיטצבורגי.
נלי בליי החלה לכתוב בדיספאטצ' והתחום בו התמחתה היה מצב וזכויות הנשים. תחום ההתמחות שלה היה בעבודה תחת מסווה, והיא זו שהמציאה למעשה את התחום של עיתונאות חוקרת. כתבת מפתח שעשתה עבור הדיספאטצ' הייתה להתחזות לאשה ענייה ולקבל עבודה באחד מהסווטשופס שהעסיק נשים וילדים בתת תנאים, 14 שעות ביממה ללא אפשרות לשבת, ללא אור או אוויר, בזוהמה, תמורת תת שכר. היא לא נשארה בעבודה הזו זמן רב – היא פוטרה ממנה לאחר שהלכה לשתות ללא בקשת אישור לכך. הכתבה בעקבות החוויה שלה בסווטשופ עוררה מהומה לא קטנה. היא הפכה להיות גיבורת הפועלות, ושנואת בעלי המפעל. בעלי המפעל איימו על הדיספאטצ' שיפסיקו לפרסם, ונלי בליי קיבלה העברה לכתיבה ש"מתאימה יותר לאישה" – סיקור חתונות ואופנה. נלי בליי רתחה, ומייד לקחה חצי שנה חופש בתשלום מהעבודה ככתבת חוץ.
חצי שנה במקסיקו
בחצי שנה הזו, בגיל עשרים ואחת, היא נסעה למקסיקו, אז תחת שלטון טוטאליטרי של פורפיריו דיאז. ממקסיקו היא המשיכה לכתוב על עוני ושחתיתות פוליטית. באחת מכתבותיה היא כתבה על מאסרו של עיתונאי מקומי שהעז לבקר את הממשלה. התגובה לא אחרה לבוא ונלי בליי גורשה ממקסיקו תוך איומים במאסר. נליי בליי חוזרת לארה"ב וכותבת ספר "חצי שנה במקסיקו". החזרה לפיצבורג ולדיספאטצ' לא קלה. העורכים מנסים שוב להחזיר אותה למוטב, ולסיקור אופנה וחתונות. נליי בליי מתפטרת ונוסעת לניו יורק.
נלי בליי מגיעה לניו יורק
חלום של כל עיתונאי בתקופה ההיא הוא לעבוד בניו יורק וורלד תחת העורך ג'וזף פוליצר, העיתון הטוב בעולם, או לפחות בארה"ב, באותה התקופה. אבל להגיע לעמדה זו – זו איננה משימה פשוטה ובמשך ארבעה חודשים נלי נאבקת, ללא הצלחה, להגיע לראיון עם העורך בפועל – הקולונל ג'ון קוקרהיל.
אחד מהדברים הראשונים אותם ניסתה להשיג היה השתתפות בפרויקט של הוורלד לתיאור מסע בכדור פורח ברחבי אמריקה. היא שלחה מכתב היכרות וקיבלה דחייה בה נאמר לה כי המסע מסוכן מדי לליידי. כתגובה היא פרסמה מאמר בדיספאטצ' בפיטסבורג, תשובה לקוראת אלמונית המבקשת את עצתה: היא עיתונאית בתחילת דרכה ורוצה לדעת האם ניו יורק הוא מקום טוב להתחיל בו? נלי כותבת לה תשובה, הרבה פחות ממחמיאה, ובה היא מתארת את "אלי העיתונאות בגותהאם". במאמרה היא מצטטת קטעים נרחבים מהתשובה השלילית אותה קיבלה. המאמר עושה הדים וגורם לגל של ניסיונות להכנס לתחום העיתונאות על ידי נשים, גל שהדיו מגיעים חזרה לניו יורק.
לאחר ארבעה חודשים היא לוקחת את העניינים לידיים ומדברת את דרכה דרך השומרים למשרדו של הקולונל. בפגישה עם העורך בפועל נלי בליי מצליחה להרשים, ואף מסכימה לרעיון נועז במיוחד – היא תתחזה למשוגעת ותתאשפז בבלקוול כדי לכתוב ממבט ראשון על התנאים האמיתים בבית המשוגעים הידוע לשמצה הזה בניו יורק. קוקרהיל רוצה להחתימה מייד, אבל זקוק לאישורו של פוליצר. כדי להבטיח שהיא לא תברח לו בינתיים, הוא משלם לה מקדמה של 25$.
עשרה ימים בבית המשוגעים
הרעיון נועז במיוחד מכיוון שבחודשיים שקדמו לכך היה באזז ניכר וכתבות רבות על היחס המכפיר כלפי הכלואות במתקנים באי בלקוול תוך דרישה להקמת ועדת חקירה. בנוסף הואשמו שני עובדים בהריגת חוסה בזמן ההוא, ושתי אחיות האשימו שני רופאים בהזנחה והתעללות – דבר שהוביל לפיטורי כל הארבעה. הבעיה הייתה שלא היתה עדות אמינה ממקור ראשון לכל השמועות הללו, והניו יורק טיימס, שהוביל את האשמות, טען שכנראה שיש יסוד להאשמות, למרות שהן כנראה מוגזמות. נלי בליי מתנדבת, בשם העיתון המתחרה – הוורלד, לבדוק.
בשלב הראשון היא נפגשת עם עוזר התובע הראשי מקדונה ומצליחה לשכנע אותו שישיג לה חסינות מתביעה על התחזות, לאחר מעשה.
בשלב השני נלי בליי מתחזה לאשה ענייה בשם נלי בראון ומבקשת ללון בבית מחסה לנשים בעיר. תוך כדי הניסיון היא משחקת תפקיד של מי שמפחדת מהאחראים ומאמינה שהם מנסים לפגוע בה, ולאחר מכן מסרבת להתפנות. המשטרה נקראת לבירור ונלי בליי נלקחת לבית המשפט שם היא טוענת שאינה זוכרת דבר. השופט דאפי מחליט שהיא כנראה סוממה, ואולי היא בכלל מקובה (נלי בליי מייד משתמשת במבטא ממקסיקו ואומרת שקוראים לה נלי מורנו – חום בספרדית). השופט שולח אותה לבדיקת הרופאים בבית החולים בלביו וקורא לתקשורת לנסות ולאתר את משפחתה של הצעירה המסתורית.
העיתונים המתחרים חוגגים, ומתייחסים לכל הסיפור הזה כסיפור מסתורין – מי היא אותה צעירה יפה ומוזרה? מספר רופאים בבלוויו בודקים אותה וקובעים חד משמעית שהיא משוגעת ללא סיכוי להשתקם, היחיד שחושב שנלי בליי אולי מתחזה הוא ויליאם או'רורק, אבל אף אחד לא מקשיב לו. תחת ההמלצה הזו, וללא יכולת לדחות יותר את ההחלטה, נשלחת נלי בליי לבית המשוגעות בבלקוול.
לאחר עשרה ימים מתערב הוורלד ושולח עו"ד לשחרר את מיס מורנו מבלקוול, לכאורה לחסות חברים המוכנים לטפל בה. הסאן והטיימס חוגגים ומדווחים על שיחרורה של העלמה המסתורית. הטיימס אף מגדיל לעשות ומדווח על טיפול מוצלח בדיכאון, אבל יומיים אחר כך שני העיתונים מתפדחים כאשר הוורלד מפרסם את הכתבה הראשונה מבין שתיים – הדיווח של נלי בליי מבית המשוגעים בבלייקוול. הטיים, נכלם, מתעלם מאותו רגע מכל הסיפור. הסאן בצעד מבריק מפרסם כתבה משלו על התנאים בבלקוול (מתוך עדויות שאסף עם הזמן) ואת תולדותיה של נלי בליי עד לבלקוול – יומיים לפני פרסום כתבת ההמשך של נלי בליי.
הכתבה שנלי בליי כתבה מתארת את המחדלים האיומים בטיפול בחוסים בבית המשוגעות: החל באוכל הלא אכיל הניתן, דרך חוסר המעש, דרך תנאי הקור מקפיאים והלבוש הלא הולם, האמבטיות הקפואות שהן לא יותר מדליי מיים קפואים המותזים על החוסות לעיני כל וקירצופן על ידי החולות האלימות ביותר, סכנות מדליקה במקום, חוסר היחס מצד הרופאים וההתעללויות מצד הצוות הטיפולי. במידה מסוימת היא מתארת את הקונספט ששנים אחר כך יתפוס בתוכנית הריאליטי האח הגדול – קחו אשה בריאה בנפשה וכלאו אותה ללא אפשרות רבה לתזוזה, ללא ספר לקרוא, ללא אפשרות לדבר יותר מידי, ללא קשר לעולם החיצוני – ונראה אם תוך חודשיים היא לא תשתגע מזה. תיאור נוסף שלה הוא של החוסות – חציין נשים עולות חדשות בריאות לחלוטין בנפשן אך ללא יכולות לבטא את עצמן בגלל אנגלית לקויה.
מעבר לתוכנה של הכתבה, הכתבה ייחודית בהיבט נוסף: לראשונה ניתן הקרדיט לכתבת, ועוד כתבת מתחילה. עד הכתבה הזו קרדיט ניתן רק לכותבים ותיקים מאד בעלי פינות קבועות ואורחים בעלי שם ידוע. נליי בליי הופכת בן לילה לסנסציה. חודשיים אחר כך יוצא ספרה "עשרה ימים בבית המשוגעים" שהוא הרחבה של צמד הכתבות ותיאור שני מבצעים מוסווים נוספים.
למרות הדיווח של הוורלד שרק בזכות הכתבה של נלי בליי הוגדל תקציב בית המשוגעות והתנאים שופרו, האמת היא שארבעה ימים לפני פרסום הכתבה הראשונה כבר הוגשה ההצעה להגדיל את התקציב ודרישה להקים וועדה שתחקור את התנאים שם. מה שכן היה נכון הוא שנלי בליי הוזמנה להצטרף לביקור הוועדה בבלקוול וחזתה איך הדברים עליהם דיווחה תוקנו, החולות-הבריאות עליהן הצביעה – שוחררו והאחיות והצוות המתעלל – פוטרו.
המושג עיתונאות סטנטים (Stunt) הפכה להיות שם נרדף לנלי בליי.
נלי בליי מתחרה עם פיליאס פוג
בסתיו 1888, כמעט שנתיים לאחר הכתבה על בלקוול, נלי בליי מעלה רעיון לעורך: למה שלא ישלח אותה להתחרות בפיליאס פוג האגדי, גיבורו של ז'ול וורן מהספר "מסביב לעולם בשמונים יום"?. העורך מתלהב מהרעיון וחושב איזה כתב לשלוח. נלי בליי רותחת שהיא לא נספרת, ודורשת להיות מי שנשלחת. העורך מאד חושש להוציא כתבת, לבדה, ללא השגחה, למסע כל כך קשה. נלי בליי מאיימת ללכת לעיתון מתחרה, להתחרות לא רק בפיליאס פוג אלא גם בכתב אותו הם ישלחו – ולנצח.
שנה לאחר מכן, בהתראה של יומיים, יוצאת נליי בליי למסע סביב העולם. הקוסמופוליטן שולח כתבת משלו – אליזבט ביזלן – להתחרות בפוג ובבליי. למרות ששתיהן עתידות להקיף את העולם – הן בוחרות לעשות זאת בכיוונים מנוגדים. הוורלד מקדם את העניין במסע דרך תחרות שהוא עורך בין קוראיו לניחוש של זמן החזרה המדויק עד השנייה של בליי.
נלי בליי עוברת בדרכה באנגליה, צרפת , תעלת סואץ, ציילון, הונג קונג, סינגפור ויפן. המסע הוא באמצעות ספינות קיטור ורכבות מקומיות שגרמו מעת לעת לעיכובים. נלי בליי ניצלה עיכובים אליה לטלגרף דיווחים קצרים למערכת ולשלוח דיווחים מפורטים יותר בדואר רגיל, כמו גם לבקר במחנה מצורעים בסין ולהפגש עם ז'ול וורן עצמו בצרפת.
היא הגיעה לסן פרנסיסקו באיחור של יומיים מהמועד המתוכנן, אך פוליצר שכר רכבת פרטית מסן פרנסיקו לניו ג'רזי שכיסתה על הזמן האבוד.
המסע זכה לסיקור נרחב ואף מרצ'נדייזינג שכללו גלויות :
ומשחק קופסה:
נלי התקבלה במצעד, זיקוקי דינור תהלוכה ותזמורת. נלי בליי הקיפה את העולם בזמן שיא של 72 יום, 6 שעות, 11 דקות ו-14 שניות. מה שנלי לא קיבלה היה בונוס מהמערכת, למרות שהסיקור הזה שלה הגדיל רבות את תפוצת העיתון. בליי כועסת ומתפטרת. לאחר 4 שנים נלי בליי חוזרת לוורלד ומסקרת נושאי נשים וזכויות – היא מקדמת אמהות חד הוריות, מסקרת את כינוס הספרג'יסטיות (מאוחר יותר, ב-1913) ונושאים דומים והופכת לקול הנשים באותה התקופה.
נלי בליי מתברגנת
בשנת 1885, בגיל 31, נלי בליי מחליטה להינשא. היא מתחתנת עם הייצרן המיליונר רוברט סימן, המבוגר ממנה ב-40 שנה – ופורשת מעיתונאות. ילדיו של סימן מתנגדים לנישואים ומניעיה של בליי לא ממש ברורים בעניין הזה, אבל היא וסימן נשארים נשואים, לא באושר, במשך כעשר שנים עד למותו. בתקופה הזו נלי בליי מתחילה להכנס לעסקיו של סימן. סימן מנהל מפעל ייצור כלי קיבול ממתכות כגון דוודים וכלים לחלב. נלי בליי מוציאה בתקופה הזו פטנט על חבית מתכתית המהווה את הבסיס לתוף השמן הנמצא בשימוש בארה"ב עד ימינו. לאחר מותו של סימן נלי בליי הופכת להיות אחת מהנשים התעשייניות הגדולות בארה"ב. לנלי בליי יש רעיונות מהפכניים לגבי המפעל. היא מקימה לעובדים ספריה, מועדון, מועדוני צייד ודייג ומשנה את שיטת השכר כך שלא תכיל תשלום-פר-חתיכה שהיה נהוג עד אז. למרות השינויים, תוך עשר שנים פושט המפעל את הרגל כתוצאה מחוסר ניסיונה הכלכלי.
מלחמת העולם הראשונה, ואחרית דבר
על מנת לברוח מהקשיים הכלכליים בארה"ב, נוסעת נלי בליי לאנגליה. מה שהיא לא מתכננת עליו הוא פריצת מלחמת העולם הראשונה. נלי בליי מנצלשת את ההזדמנות וחוזרת לעיתונאות. במהלך המלחמה היא מדווחת מאירופה לארה"ב על המצב. בשנת 1919 חוזרת נלי בליי לסעוד את אמה הגוססת ושבה לחיבוק העיתונאי, הפעם בניו יורק אובסרוור. הקריירה הפעם היא קצרה. בגיל 57, בשנת 1922, מתה נלי בליי מדלקת ראות. במותה הוספדה על ידי כל העיתונים הגדולים באותה התקופה.
אני לא בטוחה מה משך אותי לכתוב על נלי בליי. אולי הצבעוניות שלה, בוודאי הישגיה, אבל באיזשהו מקום נראה לי שזה היה בעיקר האומץ שלה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה