ג'ורג'יה או'קיף

מאז שנפגשתי לראשונה ביצירות של ג'ורג'יה או'קיף הפגישה התלוותה בהסבר שהיא בעצם מציירת איברי מין של נשים. אני לא בטוחה מתי זה היה או עם מי אבל אני זוכרת די בבירור את התחושה של להסתכל, לחשוב, להרגיש שמשהו שם לא בסדר, בהסבר, ובהרגשה שגם אין לי באמת זכות לדבר כי מה אני בכלל מבינה באמנות? שלא לדבר על זה ש"משהו לא בסדר" עוד לא ממש התרגם לי למילים, אז.

מאז הפגישה הראשונה עם הציורים שלה, עברו כבר לא מעט שנים, ראיתי עוד עבודות שלה, והכרתי עוד קצת עולם. אחד הדברים שתמיד הפתיעו אותי בעולם, בכלל, היא הדרך שבה אנשים בונים תיאוריות. ממה שאני התרשמתי, הדרך לבניית תיאוריה מתחילה לעתים קרובות עם תיאוריה מקובלת קיימת, או תפיסת עולם מקובלת. אחרי שתפיסת העולם הקיימת מזוהה ומוגדרת, התיאוריה החדשה שבאה לאתגר, ואולי להחליף, את התיאוריה הישנה מתחילה לערער על מסקנות התיאוריה הקיימת. לרב, הנחות הבסיס נשארות נטועות עמוק עמוק ומה שמתערער זה הקצוות, השוליים, המסקנות.

וזה מה שאני מרגישה לגבי ג'ורג'יה או'קיף.

אחת השאלות שנשאלות לעתים תכופות היא מה מותר האדם מהחיה? פילוסופים, ביולוגים ואנשים שונים נתנו תשובות רבות ושונות לשאלה זו. אני אף פעם לא ממש הבנתי את השאלה, מבחינתי השאלה הרלוונטית היא האם בכלל יש מותר אדם מהחיה? התשובה האישית שלי לשאלה הזו היא לא, האדם הוא חיה.

ג'ורג'יה אוקיף ידועה בעיקר בזכות הפרחים שלה. אנשים רבים רואים בציורים אלו (ואחרים שלה) סימבוליקה לאיברי מין נשיים, ומיניות נשית. ג'ורג'יה אוקיף ציירה את איברי המין של הפרחים. אבל פרח הוא פרח ואנשים הם אנשים, ויש שוני אחד די מודגש באיברי המין של שני הזנים החיים הללו: מרבית הפרחים הם אנדרוגנים ומכילים איברי רבייה נקביים וזכריים כאחד (עלי ואבקנים). אנשים, מצד שני, ברובם בעלי איברי מין נקביים או זכריים, אבל לא שניהם.

ג'ורג'יה אוקיף ציירה פרחים, לא אנשים. ולמרות שהיא מעולם לא ייחסה כוונת סימבוליקה לאיברי מין כלשהם, או חושניות או רגשות, קשה להתעלם מהדימויים העולים מהפרחים אותם ציירה, ואין ספק שהדימוי השולט הוא נקבי. בעולם שג'ורג'יה או'קיף חיה בו, לצייר דימויי חושניות נשית היה מעשה יוצא דופן, נועז, ובפני עצמו שובר מוסכמות. רב הביקורות שקראתי על עבודותיה, רב הפמיניסטיות שמתייחסות לעבודותיה כאייקון או מושא להשראה, מתייחסות לפרחים הללו כדימויים למיניות נשית. אבל או'קיף ציירה פרחים. גם זכר וגם נקבה.

וזה מה שהפריע לי בהסבר. איך שאני רואה את זה, ההסבר של מיניות נשית נשאר בשוליים של מה שהיא באמת הראתה. רואה, ונשאר עיוור, מערער על המוסכמות של התיאוריה הקודמת בה המיניות הנשית אינה קיימת או צריכה להשאר מודחקת, אבל משאיר על כנה הנחת יסוד לפיה בעולם בו יהיו קיימים דימויי מיניות נקביים וזכריים, הזכריים יהיו אלו שישלטו, יבלטו. אולי אנחנו כל כך רגילים לדימויי הפאלוס שהמרכזיות שלו בכלל לא מוטלת בספק. פרויד הגדיר את הנזק הזה בכל קונספירציית "קנאת הפין" שלו, אבל התרבות מלאה בייחוסים בהם המיניות סובבת סביב הזין. איך שאני רואה את הציורים שלה זה בעצם תקריב ששם במקום אחד אברי מין נקביים וזכריים ושואל מי בכלל קבע שאיברי מין זכריים הם בולטים יותר? תסתכלו על הפרחים, שלא כמו אנשים יש שם הכל, ואם מה שבולט שם זה דווקא איברי המין הנקביים, אז כל הנחת היסוד שאיברי מין זכריים נראים (פיסית) יותר מנקביים לא נכונה.



ביו

או'קיף נולדה כג'ורג'יה טוטו או'קיף בנובמבר 1887 בחוות פרות בויסקונסין. המשפחה האמינה בלימודי אמנות לבנות, וחינוך הבנות בכלל, ולאור כישרונה הומלץ לה להמשיך בכיוון האמנותי. אביה היה איש עסקים כושל ויש אומרים שגם התעלל בבנותיו. לאחר התיכון היא המשיכה לבי"ס לאמנות בשיקאגו ובניו יורק ושם נכנסה לראשונה לגלריה 291 בניהולו של הצלם אלפרד סטייגליץ.

למרות שזכתה בפרס ראשון על ציור דומם ובמלגה לקורס קייץ, ב 1908 היא די נואשה מהרעיון לצייר והפסיקה למשך ארבע שנים בהם לימדה אמנות. היא חזרה לצייר בשנת 1912 לאחר השתתפות בקורס באוניברסיטה שם נחשפה לרעיונותיו של ארתור ווסלי דאו שדיבר על ציורים מופשטים, הבעה אישית באמצעות ציור. היא חזרה לצייר, ובמקביל עבדה כעוזרת הוראה באוניברסיטה.

ב-1916 חברה שלה, אניטה פוליצר, לקחה כמה מהציורים שלה לסטייגליץ. הוא כל כך התלהב מהם שהוא שילב אותם בתערוכה בגלריה שלו "291", ללא התייעצות, או אפילו יידוע של ג'אורג'יה או'קיף עצמה. היא שמעה על כך מחברה שביקרה בגלריה וחזרה עם דיווח. או'קיף הגיעה למחות, וכך נפגשו סטייגליץ הנשוי בן ה-54 ואו'קיף, בת ה-31. הקשר בינהם לא היה מיידי. הוא החל בהתכתבות שהפכה ליותר ויותר אינטנסיבית ואישית כאשר רב הזמן הוא בניו יורק והיא בטקסס. אחרי כשנה עברה לניו יורק כאשר הוא הבטיח לסדר אותה בדירה ואז גם החל הרומן בינהם. במשך כתשע עשרה שנה סטייגליץ השתמש בה כמודל לצילומים, כולל צילומי ערום. בתערוכת היחיד הראשונה שלו בה הוצגו 146 מצילומיו, 46 היו של או'קיף. בחודש הראשון לאחר שעברה לניו יורק הוא ערך סשן צילומי עירום איתה בביתו, יש האומרים בתזמון מדויק כדי להתפס על ידי אשתו. האולטימטום של או היא או אני ניתן, וסטייגליץ עזב את הבית ועבר לגור (רב הזמן) עם או'קיף. בשש שנים הבאות גירושיו התעכבו כתוצאה מקשיים שהוערמו על ידי אשתו. לאחר גירושיו לחץ על או'קיף להנשא, והיא, בגיל 39 ולאחר לא מעט היסוסים, הסכימה.

מתערוכת הסולו הראשונה שלה, דאג סטייגליץ לערוך לה תערוכה כל שנה. הוא גם דאג לכל נושאי השיווק והמכירה (במכירי שיא). בלחץ של הוצאת תערוכה חדשה כל שנה, הרגישה או'קיף כי היא זקוקה למרחבים חדשים לציור, והגיעה בנדודיה לניו מקסיקו. ב-1932 היא סבלה מהתמוטטות עצבים עקב איחור בהזמנת תערוכה (שלא הושלמה) של ציורי רדיו סיטי הול בניו יורק ובמשך כשנתיים הפסיקה לצייר.

משנת 1928 היא בילתה חודשים רבים כל שנה בניו מקסיקו, עסוקה בציור ורחוקה מסטייגליץ. הוא מצידו פגש את דורותי נורמן, בת 22, איתה ניהל רומן עד מותו ב- 1946.

זה לא היה הרומן הראשון שלו. אחד המוכרים יותר שניהל היה עוד לפני נישואיהם עם אשתו של חבר – בקה סטרנד, אשתו של פול סטרנד. או'קיף ידעה על הרומן ולא ממש התרגשה ממנו. מאוחר יותר גם היא, ככל הנראה, ניהלה עם אותה בקה סטרנד רומן בעצמה בניו מקסיקו.

או'קיף וסטרנד, ניו מקסיקו, 1929

עד 1946 קנתה או'קיף שני בתים בניו מקסיקו. לראשון היא קראה Ghost Ranch. לאחר שבץ ממנו סבל סטייגליץ ב- 1946 היא חזרה לניו יורק עד למותו באותה השנה, ולמשך שלושת השנים הבאות טיפלה בעזבונו. לאחר מכן עברה סופית חזרה לביתה בניו מקסיקו.

בשנת 1971, בגיל 84, החלה ג'ורג'יה או'קיף להתעוור. באותה השנה היא החלה להעסיק את חואן המילטון, כדר צעיר, שהפך לחבר קרוב ומנהל עסקי עד למותה בגיל 98 בשנת 1986. חואן המילטון פיזר את אפרה מפסגת הר פדרנל המופיע ברבים מציוריה.

הצוואתה היא הורישה את רכושה לחואן המילטון אך משפחתה עירערה על הצוואה. לבסוף לאחר אחד עשרה שנה של דיונים משפטיים שני שלישים ממורשתה נתרמו למוזיאונים לצורכי הנצחתה.

עבודותיה

אין לי הכשרה בתחום האמנות והידע שלי בתחום מוגבל למדי, כך שהתנצלותי מראש על קיטלוג ביזארי או הסברים שיטחיים.

לאחר התקופה הראשונה מאד בה ציירה בסגנון ריאליסטי שמעט מאד מתקופה זו שרד, היא עברה לצייר ציורים מופשטים, מאוחר יותר עברה לצייר ציוריים פיגורטיביים. הפרסום שלה הגיע דרך הציורים המופשטים בהם מבקרים רבים מצאו סימבוליקה לסמלים מיניים בוטים. ג'ורג'יה אוקיף לא אהבה את הפרשנות שלהם. בכל הראיונות איתה היא אמרה שהיא ציירה את העולם כפי שהיא חווה אותו, ולא התכוונה להכניס את הסימבוליקה לאברי מין נשיים שייחסו לה.

ישנם מספר מוטיבים חוזרים בעבודות שלה, הידוע בינהם הוא פרחים. היא ציירה ציורי תקריב של פרחים ומרכזם. תחום נוסף השולט בעבודות שונות שלה הוא נופים – נופי ניו מקסיקו ואגם ג'ורג' (כמו האיזור השחור והאיזור הלבן שהיו ליד ביתה, ההר פדרנל, ונופים אחרים מצפון ניו מקסיקו) וגם נופים עירוניים (ציורי ניו יורק). בתקופה בה ציירה בניו מקסיקו היא נהגה לעתים קרובות לצייר גולגלות וחלקי שלדים אותם אספה מהאיזור, לרב בשילוב הנוף והשמיים המדבריים, לעתים בשילוב עם פרחים. מוטיבים נוספים אותם ניתן למצוא בעבודותיה הם צילומי עננים ממבט על, ודוממים שונים.