דל מרטין ופיליס ליאון או מ DOBs עד DEBs

בעשרים ושמיני ליוני, לפני ארבעים ואחת שנים, בשעה 1:02 בלילה פרצו שוטרים לפאב הומואים ודראגקווינס, הסטונוול, ברחוב קריסטופר בניו יורק, בגריניץ' ווילידג'. המהומות אשר פרצו עקב פשיטה זו נמשכו מספר ימים ורבים רואים במהומות אלו את תחילתה של תנועת השיחרור הגאה. אין ספק שמהומות אלו תרמו רבות לתפוצת הבשורה בקרב אנשי הקהילה, אין גם ספק שמהומות אלו שינו את אופי המאבק, אך מהומות אלו לא באו על רקע יש מאין, ובכל מה שנוגע ללסביות, ההתחלה הייתה ארבע עשרה שנים קודם לכן, בשנת 1955, בסן פרנסיסקו.

כשהילדים שלי היו קטנים ועוד היתה לי איזושהי שליטה על התכנים להם הם נחשפים בטלויזיה, הפעלתי, כמו הורים רבים אחרים, צנזורה. הצנזורה אותה הפעלתי, מצד שני, לא הייתה מן המקובלות: אמנם צינזרתי גם סרטים אלימים, אבל בעיקר צינזרתי סרטים מצוירים כמו הרובוטריקים ששלטו ללא עוררין בתקופה ההיא. סרטים שכללו מין או היו בנושאים מיניים מעולם לא צינזרתי, ומעולם גם לא הבנתי את הצורך לצנזר, הרי איזה מסר צינזור שכזה מעביר? סקס זה רע? סקס זה משהו שצריך להסתיר? זה הרי לא מה שאני חושבת, אז למה לצנזר?

את זה שלא צינזרתי סקס החליקו לי, אבל זה שצינזרתי את הרובוטריקים, זה משהו שנאלצתי כל פעם מחדש להסביר למה. אז לזכר הימים האלו, ההסבר שוב: הרובוטריקים מעבירים, לדעתי, הרבה מאד מסרים, לאו דווקא גלויים, שאני לא מאמינה בהם ומתנגדת אליהם:

• רע מול טוב, שחור ולבן – הסרטים האלו לא הכילו את הצבע האפור. אם היית רע – היית רע מוחלט, אם היית טוב, היית טוב מוחלט. ברגע שהוגדרת כרע, שום דבר אותו יכולת לעשות מעולם לא היה יכול להתפרש כטוב, ויותר גרוע מזה: ברגע שהוגדרת טוב – לא משנה מה עשית (כמה ערים הרסת, כמה כתמי נפט שפכת לים, כמה נפגעו כתוצאה מהמעשים שלך), איכשהו תמיד יצא שזה בסדר, יש הצדקה.

• רע = מכוער, טוב = יפה – מסר נוסף אותו סרטים אלו (ולא מעט סרטי אקשן) מעבירים, לפעמים בצורה גלויה וישירה ולעתים בצורה מעט סמויה יותר, הוא מסר גזעני מעין כמוהו: אם אתה מכוער סימן שאתה רע, ואם אתה יפה – מותר לך לעשות ככל העולה על נפשך כי הרי זה אומר שאתה טוב. בסרטי האקשן זה גלש מעבר למראה חיצוני: לדוגמה, במשך שנים לרע היה בהכרח מבטא גרמני או רוסי.

• מוטיווציה קבילה היא אך ורק מוטיווציה שמטרתה להציל את העולם – כשפופאי רב עם ברוטוס זה היה על להרשים את אוליב. אבל כשהרובוטריקים נלחמו זה אף פעם לא היה על איזה משהו קטן, משהו שנגע להם אישית – זה תמיד היה על הצלת העולם.

• מי שמנצח הוא מי שצודק – שניים נלחמים, במהלך הלחימה הם משמידים עיר, מי הטוב מבין שניהם? לפי הרובוטריקים הטוב הוא מי שמנצח (ובתנאי שהוא גם היפה).

ולמה זה קשור? זה קשור לסעיף המוטיווציה. דברים גדולים בעולם, שינויים, לפעמים קורים לא כי מישהו בא לשנות את העולם, אלא דווקא כי יש איזה משהו קטן שמציק, ואותו היא רוצה לשנות. היתר כבר מגיע.

דל מרטין ופיליס ליאון

דל מרטין נולדה במאי 1921 בסן פרנסיסקו שם סיימה תיכון בהצטיינות והמשיכה ללימודי עיתונות והמקבילה לתואר שלישי במכון למיניות אנושית. במהלך לימודיה היא נישאה לג'יימס מרטין, ילדה בת, ולאחר ארבע שנים התגרשה.

פיליס ליאון נולדה באוקלהומה בנובמבר 1924, ולמדה עיתונאות, באותו קולג' בו למדה גם דל, אבל לא שם הן נפגשו. היא עבדה בשנות הארבעים והחמישים כעיתונאית והייתה חלק מצוות העורכים באיזה מגזין בסיאטל. שם הם נפגשו, ב- 1950.

הן הפכו לזוג ב- 1952, ועברו לגור יחד, בסן פרנסיסקו, בוולנטיין של 1953. בשנה הראשונה הן בעיקר רבו אבל אחר כך הן הסתדרו וגילו – שהן לא מכירות אפילו זוג לסביות אחד נוסף לרפואה.

ה"קהילה" הלסבית של שנות החמישים

שנות החמישים לא היו קלות לקהילה. חוקים הגדירו קוד לבוש מוגדר לנשים וגברים. המשטרה ביצעה פשיטות תכופות על מקומות מפגש ובדיקה שכל הנוכחים אכן התלבשו בהתאם לחוקים – לפחות שלושה פריטי לבוש תואמי מגדר. נשים שנתפסו עם בגדים לא תואמים עברו התנכלויות והתעללויות מצד המשטרה במטרה ל"חנך" אותן. המימסד הפסיכולוגיסטי החליט פה אחד כי להיות לסבית (או הומו) שקול ללהיות פסיכופט ומצב זה דרש תיקון הכולל אשפוז כפוי, מכות חשמל, התעללויות. החוק לא ממש התיר ולו מפגשים, כהני הדת התריעו מפני הגיהנום השמור לחוטאות, והמימשל, אשר היה עסוק בציד המכשפות הגדול הידוע כתקופת המקרתיזם ורדיפת כל אדם הנחדש בקשר לקומוניזם, חשד אוטומטית בכל אדם אשר היה לו מה להסתיר – למשל לסביות. משמעות החשד הזה הייתה פיטורין ממקום העבודה.

לסביות רבות, בעיקר ממעמד הפועלים, ערכו מפגשים בברים לא חוקיים שהיו מטרה קבועה למשטרה. המוד השולט בפאבים אלו היה מוד הבוץ'-פאם. נשים אשר הגיעו מהמעמד הבינוני ומעלה הגיעו למקומות עבודה בשירות המימסד – עובדות סוציאליות, מורות – אלו היו המקצועות המובילים הפתוחים לנשים עם השכלה. מקומות עבודה אלו היו מועדים במיוחד לפורענות פיטורין במידה והתגלה כי המועסקת היא לסבית. נוסף על הנשים מהמעמד הבינוני ומעלה אשר לא יכלו להרשות לעצמן להגיע לפאבים עקב הסכנה בפיטורין, גם נשים מהמעמד הנמוך אשר לא התחברו לאוירת הבוץ'-פאם, לא ממש מצאו את מקומן בקרב אותם הפאבים.

ה- D.O.B.s

דל מרטין ופיליס ליאון היו בדיוק זוג כזה שסצנת הברים לא ממש התאימה להן. בצר להן, הן פנו לקבוצות ההומואים אשר החלו להתגבש באותה התקופה, אבל בהיותן הזוג הלסבי היחיד מצד אחד, וההבנה כי למרות שגם אלו וגם אלו נכנסו תחת המטרייה של ההגדרה "הומוסקסואל" בין שתי הקבוצות רב השונה מהדומה, מאידך, הן חיפשו בכל זאת חברת נשים אחרות.

לקח להן שנתיים לארגן ארבעה זוגות של נשים. שמונה נשים. הפגישות היו למטרות חברתיות, אלטרנטיבה לפאבים: מסיבות פרטיות, שיחות, ארוחות, ריקודים. התמונה כאן למעלה היא תמונה מאחד מהמפגשים האלו, ארוחה. המפגשים התקיימו בבתים פרטיים, ותוך כדי שיחות הן מהר מאד הבינו כי הן רוצות יותר: הן רצו להגיע ליותר לסביות, הן רצו שלסביות יפסיקו להרגיש שהן "מקולקלות", הן רצו שהחברה תקבל אותן, ויותר מהכל הן רצו להפסיק לפחד. הן התארגנו ובחרו בדל מרטין להיות הנשיאה.

השלב הבא היה בחירת השם. השם הנבחר היה "הבנות של ביליטיס" או Daughters of Bilitis או בקיצור DOB. השם הגיע מספר השירים של ביליטיס שלכאורה תורגם על ידי פייר לואיס והיה יומרה להציג שירים ארוטיים פרי עטה של ביליטיס – בת תקופתה של סאפפו. הספר אפילו הכיל פרק תקציר על חייה של ביליטיס, רק שביליטיס לא באמת התקיימה וכל העניין היה פרי עטו של פייר לואיס. גם לאחר גילוי התרמית השירים עדיין נחשבים בעלי ערך ספרותי. כל הרעיון מאחורי השם היה ליצור משהו שהוא עד כדי כך לא ברור או מובחן על מנת שניתן יהיה להסוותו כמשהו אחר, נאמר מועדון ספרותי. נבחר גם מוטו: qui Vive או בעברית: בעירנות. ה- DOB הוקם ב-1955 וב-1957 הן הגישו בקשה להפכו לעמותה. תיאור העמותה היה כל כך מעומעם שהיה אפשר לחשוב שמדובר בכל דבר שהוא, כולל מועדון לגידול חתולים.

שנה מיום הקמתו, ה- DOB הכיל כבר 16 נשים. ב- 1956 הן ניסחו את מה שהכי הפריע להן – העדר המידע המוחלט על לסביות. הן גם נתקלו בבעיה: מצד אחד הן רצו להגדיל את מספר החברות, מצד שני הן רצו לשמור על דיסקרטיות. בעיה נוספת הייתה בעיית פרסום – העיתונות סירבה לפרסם הודעות על מפגשים שלהן.

הסולם – The Ladder

מאחר וגם לדל מרטין וגם לפיליס ליאון היה רקע עיתונאי, הן הוציאו עיתון. הגיליון הראשון הכיל משהו בין 6-8 עמודים ובין היתר פורסמה בו הזמנה למסיבה בביתן, כולל שמן וכתובתן. בגיליון השני הן קצת נבהלו מעצמן ובחרו לעצמן שם עט. מטרת העיתון המוצהרת, שהודפסה על כל גיליון הייתה "ארגון נשים שמטרתו לקדם את אינטגרייצית השונה בחברה". השונה היה שם קוד ללסבית, שבתקופה ההיא הייתה מילת גנאי. נקבעו גם ארבעה יעדי משנה:

• חינוך של הלסביות עצמן תוך בדיקה כיצד הן והחברה יכולים לתפקד במקביל ובשיתוף

• חינוך החברה לשבירת מיתוסים ודעות קדומות

• שיתוף פעולה עם מדענים לצורך הבנה טובה יותר של לסביות

• בדיקה של אלמנטים משפטיים וחוקיים לקידום שיוויון זכויות באמצעות מהלכי חקיקה.

התרחבות

"הסולם" הופק במספר עותקים מצומצם תחילה. הגיליון הראשון יצא בכמאה ושמונים עותקים, עד שמכונת הדפוס שווקה. שיווקו היה מפה לאוזן – כל אחת משש עשרה חברות הקבוצה לקחה מספר עותקים וחילקה לחברותיה. התגובה הייתה הרבה מעבר לציפייה, ופתאום נוצר ביקוש. מהגיליון השני הן החליטו לממן את העיתון באמצעות דמי חברות, דולר לשנה. רבות פחדו להרשם מכיוון שהמשטרה וה- FBI פשטו וחיפשו רשימות של לסביות אותן ניתן יהיה לפטר, כך שרשימת המנויות נשמרה בשני עותקים בלבד, במקומות חסויים. את הגיליון השני הן החליטו לשווק לכל עורכת דין הרשומה בדפי זהב. התגובה הייתה זועמת, אך תגובה אחת, דווקא של סטרייטית, זיכתה את הקבוצה בעורכת דין לעת צרה. שיווק העיתון עזר להפיץ את שמן ברחבי ארה"ב כולה. ב- 1959 היו ארבעה סניפים נוספים של DOB בניו יורק, שיקאגו, לוס אנג'לס ורוד איילנד, וב- 1960 הן קיימו את הכינוס הראשון שלהן בסן פרנסיסקו. הצלחת הכינוס הבטיחה כינוס חוזר אחת לשנתיים עד ל- 1968.

כיוון שהיו חוקים נגד קרוס דרסינג, והמסר היה מסר של השתלבות בחברה, הפשרה הייתה – לעשות מה שאפשר אבל להשאר חוקיים. במפגשים הפרטיים הן לא ממש הקפידו על כך, בכינוסים – יותר. כשהמשטרה פשטה על אחד הכינוסים במטרה לעצור אותן בטוענת קרוס דרסינג, היא נאלצה לעשות אחורה פנה. גם הנאומים בכנסים הללו לא היו הנאומים אליהם אנו מורגלים היום. רבים מהנואמים באו ממקום שמאד התנגד ללסביות: כמרים שהודיעו להן שהן חוטאות, פסיכיאטרים שהודיעו להן שהן פסיכופטיות. כשד"ר אלברט אליס הסביר להן שהן פסיכופאטיות הן לראשונה גם הגיבו: "לסבית שתבוא לטיפול אצלך היא באמת פסיכופטית". הרעיון היה של מפגשים, גם בלתי אמצעיים. מפגשים שיאפשרו להן להכיר את המימסד, ולמימסד להכיר אותן – בתנאים שלהן.

התחלת הסוף או הסוף של ההתחלה

בשנת 1963 ברברה גיטינגס החלה לערוך את הסולם. ברברה גיטינגס הגיעה עם גישה שונה, היא דגלה בנראות ובשיתוף פעולה עם ארגוני החוף המזרחי לשיוויון זכויות. דבר נוסף שקרה ב-1963 היא שקמה לסולם תורמת עשירה אשר תרמה סה"כ כ- 100,000$. דבר לא ידוע על התורמת הזו, אשר נשארה אנונימית תחת הכינוי "פנסילווניה". לאורך שנות השישים, תנועת הפמיניזם הלכה ותפסה תאוצה. רבות ב- DOB הרגישו כי הדיכוי שלהן כנשים גדול אף יותר מדיכויין כלסביות, דבר זה הורגש בברור ב- 1966 שם פורסם מאמר מערכת מאת מי שאז עמדה בראש ה- DOB שירלי וילר שציינה כי למרות שגם הומואים וגם לסביות מופלים כהומוסקסואלים, הדיכוי ומוקדיו שונים לחלוטין, ודיכוי לסביות דומה לזה של נשים ככלל. הארגון גדל והפך בירוקרטי. התקשורת העיקרית בין ההנהגה והסניפים המקומיים הייתה דרך "הסולם", הדור הצעיר שגדל לתקופה של קבוצות לוחמניות לשיוויון זכויות היה חסר מנוחה ולא הזדהה עם מטרות ה- DOB. גם לא המעמד העליון שהצטרף גם הוא למשחק.

ואז הגיעה גריר. גריר קיבלה על עצמה לערוך את הסולם ב- 1970 מביתה שבקנזס. בשלב הזה היו ל"סולם" למעלה מ3800 מנויות ושמותיהן היו עדיין רשומים בשתי רשימות בלבד. גריר רצתה להגדיל את הסולם ולהפכו לבינלאומי. היא שיכנעה את ריטה לה-פורטה, מי שעמדה בראש ה- DOB דאז, כי ה-DOB מתפרקת אבל צריך להציל את "הסולם". ריטה לקחה את רשימת המנויות לרינו ולמעשה הפרידה את ה-DOB מ"הסולם". ה- DOB איבדו את אמצעי התקשורת בין ההנהגה לסניפים המקומיים, וגריר איבדה את מימונה של "פנסילווניה". תוך שנתיים "הסולם" פשט את הרגל. ההנהגה של DOB התפזרה, סניפים של ה DOB המשיכו להתקיים באופן עצמאי עד 1995. סניפי מקומיים הקימו עיתון משלהם, "הגאות הלסבית" שפעל עד שנת 1979.

סטונוול והפמיניזם

ואיך כל זה קשור לסטונוול ולפמיניזם? אז זהו, שאני בעצם כותבת על דל מרטין ופיליס ליאון .

בשנת 1964 הן החלו להתרחק מה- DOB, כי חשבו שהגיע הזמן שהארגון הזה יעמוד על שתי רגליים, ולא רק על ארבעת הרגליים שלהן. הן פתחו ארגון נוסף שמטרתו לקדם קבלה של לסביות על ידי הכנסייה, וב-1967 הצטרפו ל- NOW – ארגון הנשים הלאומי, הפמיניסטי. דל מרטין היא הלסבית הראשונה מחוץ לארון שנבחרה ל- NOW.

אבל שם, בארגון הזה, קרה משהו ב- 1969, קרו שני דברים: הדבר הראשון שקרה היה מהומות הסטונוול. במהומות הללו השתתפו בעיקר הומואים וטרנסים, אבל היו גם כשלוש לסביות. ריטה מיי בראון, מי שלימים כתבה את "סבך הפרי האדום", הייתה אחת מהן. ריטה מיי בראון הייתה גם היא חברה ב- NOW באותה התקופה. חברה נוספת ב- NOW הייתה קרלה ג'יי.

הדבר השני שקרה הוא באק-לש הומופובי בקרב התנועה הפמיניסטית. הלסביות נתפסו כמחרחרות ריב ולוחמניות, וסטונוול לא ממש קידם דעה אחרת בעניין. בנובמבר 1969 התקיים קונגרס הנשים הראשון בחסות הנשיאה של  NOW דאז: בטי פרידמן. בטי פרידמן החליטה להוריד את החסות של DOB מרשימת החסויות על מנת שלא יקשרו בין התנועה הפמיניסטית לתנועות לסביות, וגרוע מכך, בנאומה בקונגרס היא התייחסה ל"איום הלסבי", הלבנדר מנס (Lavender Menace). קרלה ג'יי, ריטה מיי בראון ועוד ארבע לסביות מקרב התנועה הפמיניסטית זעמו על כך ופרשו מ- NOW. כחצי שנה לאחר מכן הן פתחו קבוצה משלהן – הלבנדר מנס, לאחר שפרשו גם מקרב ה- GLF שהיו בעיקר הומואים ולא ממש נתנו להן מקום.

בשנת 1970 נשים מקרב הלבנדר מנס התפרצו לקונגרס הנשים השני והשתלטו על הדיון תוך קריאה למיגור ההטרוסקסיזם. דל מרטין ופיליס ליאון דווקא נשארו ב- NOW ונלחמו בהומופוביה מתוך הקבוצה עצמה. כך או כך, ב- 1971, הנהגת התנועה הפמיניסטית שוכנעה כי נושאים לסביים הם בראש ובראשונה נושאים פמיניסטיים. הלבנדר מנס, במאמר מוסגר, שינו את שמן בהמשך הדרך לרדיקלסביאנס.

לסביות בגיל מבוגר

בשנת 1989 הצטרפו דל מרטין ופיליס ליאון ל"אגודת הלסביות הזקנות למען שינוי" וב- 1995 נבחרו שתיהן לייצוג לוועדה מטעם הבית הלבן בנושאי זקנה. חלומן לשיוויון זכויות נראה כעומד להתרחש בשנת 2004 כאשר להבזק שניה הותרו נישואים חד מיניים בקליפורניה. דל מרטין ופיליס ליאון היו הזוג הראשון להנשא, אך נישואים אלו בוטלו על ידי ביהמ"ש העליון. ב- 2008 כאשר קליפורניה הפכה למדינה השניה אשר התירה נישואים חד מיניים, שוב היו אלו דל מרטין ופיליס ליאון הראשונות להנשא, לאחר 55 שנים ביחד.

כחודשיים לאחר נישואיהן, נפטרה דל מרטין מסיבוכים בעקבות שבר ביד. במותה הורה ראש העיר של סן פרנסיסקו גאווין ניוסום להוריד את הדגלים לזכרה לחצי התורן. טעימה מחוש ההומור שלה אפשר למצוא כאן:


ואיך כל זה קשור ל- DEBs?



אז זהו, במסגרת שהחיינו והביאנו והגיענו עד היום, אז DEBs, זה בערך.. היום.

ולמי שלא יודעת, DEBs זהו סרט אקשן\קומי לסבי, והסרט הלסבי הראשון שזכה לאישור צפייה לכל המשפחה. בסרט, סוג של פארודיה על המלאכיות של צ'רלי, אחת מהגיבורות במיני ועניבה מתאהבת ומנהלת רומן עם הסופר וילן לוסי דיאמונד. ומה יש לחברים שלה להגיד על זה? אבל היא הסופר וילן!

הקטע שבחרתי הוא מתחילת הסרט, ה DEBS עוקבות אחרי לוסי דיאמונד, הסופר וילן, בבליינד דייט עם רוצחת, תהנו :)

(ודרך אגב, מומלץ)

סטמטה רבית'י או נשים והמרתון

אילו הייתם שואלים את סוזן ב. אנתוני, מי שמילאה תפקיד מפתח בהבאת התנועה הספרוג'יסטית לאמריקה ומנהיגה בולטת בתנועה לזכויות האזרח, היא הייתה אומרת לכם כי הדבר שעשה הכי הרבה למען שחרור הנשים בעולם היה רכיבה על אופניים. האמירה הזו נשמעת בימינו מעט מופרכת, אך בראי ההיסטוריה היא ככל הנראה מדויקת עד כאב.


פמיניזם קשור לחופש, והעיסוק בספורט קשור קשר הדוק לחופש לנשים: חופש בלבוש, חופש מציפיות חברתיות, וחיזוק האמונה כי זכותן להתחרות, ולנצח. השינוי הזה התחיל עם הנשים הויקטוריאניות, והספורט.

עד אמצע המאה התשע עשרה נשים לא הורשו לעסוק בספורט. האיסור הגיע ממגוון מקורות: החל בנורמות חברתיות, דרך הלבוש המסורתי שכלל מחוכים לוחצים, שמלות רחבות ונעליים לא נוחות, וכלה בדעה רפואית. ב-1850 האמונה הרווחת הייתה שכל מה שקשור לבריאות האישה מקורו ברחם: כואב לך הגרון? זה בגלל הרחם, נשברה לך רגל? נכון, רחם. בכל מה שקשור לספורט הקביעה הרפואית (הגברית) הייתה ברורה: נשים הם עדינות וחלשות ועיסוק בספורט יפגע להן...ברחם.

אי שם לקראת אמצע המאה התשע עשרה התחיל השינוי. השינוי התחיל כאשר מקורות ההשכלה של נשים התרחבו, נוסדו האוניברסיטאות, לנשים בלבד, כגון ואסאר, סמית', ביירן מאייר וולסלי. נשים עמידות החלו ללמוד, ולבלות זמן חופשי יחסית מגברים וממוסכמות חברתיות שקובעו על ידיהם. נשים החלו לדרוש להשתתף בארועים ספורטיביים. זה התחיל בקטן – קריקט, קליעה בחץ וקשת, רכיבה על סוסים, גולף וטניס (לבעלות האמצעים בלבד). אבל מה שבאמת עשה את ההבדל היו האופניים. אופניים היו דבר חדש במאה ה-19 ונשים רצו גם, אבל נראה אותכם רוכבים על אופניים עם שמלות מתנפנפות, נעלים שגם ללכת בהן היה אתגר ומחוכים שלא איפשרו לנשום. אמיליה ג'נקס בלומר מרימה את הכפפה ומתחילה לפרסם אפנה חדשה – הבלומרס. הבלומרס במקור היו מכנסיים נפוחים הנלבשים מתחת לחצאית.האופנה הזו תופסת בקרב רוכבות האופניים, ומכיוון שהן צעירות, עשירות, משכילות ו... אופנתיות הן למעשה מכתיבות את האופנה החדשה: אופנה חופשית ממחוכים, תומכת בלומרס וחולצות קצרות שרוול (בשביל הטניס..) ונעליים נוחות יחסית.

ההשפעה של הספורט על נשים, ועל התפיסה שלהן את עצמן, הייתה רחבה הרבה יותר מהטריגר על שני גלגלים שהניע אותה.

האולימפיאדה, משחקי הרה, והמרתון

הכרזה הרשמית על המשחקים האולימפיים של שנת 1896

בואו נקפוץ כחמישים שנה קדימה. השנה: 1896. פייר דה קורבטן יוזם חידוש מסורת עתיקה: האולימפיאדה.

זה שהאולימפיאדה התקיימה בעיר אולימפיה ביוון העתיקה מידי כמה שנים והייתה תחרות ספורטיבית בין גברים בלבד (לנשים אסור היה להשתתף או אף לצפות במשחקים) זה משהו שרובנו שמענו עליו. מה שרובנו לא שמענו עליו זה משחקי הרה. משחקי הרה היו האולימפיאדה של הנשים ביוון העתיקה. הם התקיימו לכבוד האלה הרה, והקדימו במספר ימים את משחקי הגברים. משחקי הרה אורגנו על ידי היפודמיה, אשתו של פלופס, ושש עשרה הנשים שלא ממש ברור אם הן היו המשתתפות הראשונות או נציגות 16 ערים שהתאחדו לצורך קידום השלום וארגון המשחקים.

בניגוד למשחקים אולימפיים שנערכו בעירום, משחקי הרה התנהלו בלבוש, אך הלבוש היה טוניקה קצרה אשר חשפה כתף ויותר, ובימים כתיקונם הייתה בגד המשמש גברים בלבד למשימות פיסיות קשות. המשחקים נערכו בשלוש קבוצות גיל שונות והכילו, כמשחקי הגברים, מרוצים רגליים. אורך המסלול היה חמש שישיות מאורך מסלול הגברים.

מרתון, מצד שני, אינו קשור כלל למשחקים האולימפיים בעת העתיקה. כאשר המצביא האתונאי מילטאדס הצליח להבריח את הצבא הפרסי ליד העיר מרתון הוא ציווה על פידיפידס, רץ מצטיין, לרוץ לאתונה ולבשר על הנצחון הגדול. פידיפידס רץ, ממרתון לאתונה, הודיע על הנצחון, ומת.

כאשר מישל ברל מציע לפייר דה קורבטן לשחזר את מרוץ המרתון במסגרת האולימפיאדה המודרנית הראשונה, ההתלהבות רבה. פייר דה קורבטן אינו חסיד גדול של נשים וספורט. האולימפיאדה הראשונה מוגדרת כארוע ספורטיבי לגברים בלבד.

אמנם בחמישים השנים שעברו מאז הרופאים קבעו כי עיסוק בספורט יפגע ברחם הנשים הענוגות, הם נאלצו להתמודד עם מציאות של נשים העוסקות בספורט ובכל זאת יולדות. הרופאים המתקדמים אפילו מעודדים עיסוק נשים בספורט, למרות שגם הם לא ממש עוזבים את הרחם לנפשו. לדעת הרופאים החדשים, עיסוק בספורט לנשים הוא חיובי, כי הוא מכין נשים טוב יותר ללידה. אבל פייר דה קורבטן עדיין מחזיק בדעות הרופאים השמרנים – נשים וספורט לא מתערבב.

סטמטה רבית'י

יש סיבה טובה לכך שהגעתי בעצם למי שאני רוצה לכתוב עליה רק עכשיו. סיבה טובה מאד. הסיבה היא טכנית – אני לא יודעת עליה כמעט כלום. גורנישט. מעט מאד. מההיסטוריה וודאי מחקו אותה. אם תחפשו בויקי על ריצת מרתון אולימפיאדה 1896, לא תמצאו אותה. גם במדריך לריצות המרתון באולימפיאדה, לא תמצאו אותה. אבל סטמטה רבית'י קיימת. לגמרי קיימת.

סטמטה רביתי נולדה בסיירוס ב-1866 ולא ממש ידוע עליה כלום למעט זה שב -1896 היא בת שלושים, לא נשואה, גרה בעוני רב וללא עבודה בפיראוס וילדה בחייה שני ילדים. בנה הראשון מת שנה קודם לכן בגיל שבע וילדה השני הוא בן כשנה וחצי בשנה בה חידשו את האולימפיאדה ביוון.

סטמטה יצאה מספר ימים לפני ריצת המרתון המיועדת לכיוון אתונה, עם הילד עליה, בתקווה למצוא עבודה שם. את הדרך היא עשתה ברגל. בדרכה היא פגשה אצן שנתן לה מעט כסף והמליץ לה להשתתף בריצת המרתון הקרבה ובאה, אולי כך היא תצליח למצוא עבודה או פרנסה. סטמטה עושה החלף כיוון ומגיעה לעיר מרתון בתשיעי לאוקטובר, יום לפני המועד המיוחל של הזנקת ריצת המרתון.

קבלת הפנים לה היא זוכה היא מעורבת. העיתונות חוגגת. הספורטאים הרבה פחות. הבלונדינית הגבוהה והרזה עם העיניים הגדולות, הנראית מבוגרת בהרבה מגילה, מדברת בחופשיות עם העיתונות, ואף עונה לספורטאים מציקים. ראש העיר משכן אותה בביתו עד לתחילת התחרות. הכומ המברך את האצנים, מצד שני, מסרב לברך גם אותה. לא רק הוא, הועדה האולימפית מסרבת לאשר את השתתפותה, התירוץ הרשמי: איחור בהרשמה. גם ההיסטוריונים הרשמיים של האולימפיאדה, אם ממש מאלצים אותם להתמודד עם סטמטה רבית'י, מודים כי לא זה היה העניין. היה גם ניסיון שוחד – היא תשתתף במירוץ מיוחד לנשים באתונה, מירוץ שמעולם לא התרחש.

מירוץ המרתון הראשון של אולימפיאדת אתונה יצא בצהרי העשירי לאוקטובר כמו שפייר דה קורטבן התכוון – על טהרת המין הגברי. מבין 17 האצנים שיצאו לדרך, שלושה לא הצליחו לסיים את המסלול ואחד נפסל מאוחר יותר מכיוון שחלק מהדרך הוא עשה על גב כרכרה.

אבל סטמטה רבית'י לא ממש ויתרה. בבוקר האחד עשר לאוקטובר, יום אחרי האצנים הגברים, היא החתימה את ראש העיר (שבמקרה היה גם המורה והשופט היחיד בעיר מרתון) על עדות לזמן בו יצאה בריצה למסלול המרתון: ממרתון לאתונה. היעד: שלוש וחצי שעות.

היא לא הגיעה אחרי שלוש וחצי שעות לאתונה, אבל היא כן הגיעה אחרי חמש וחצי שעות. לאיצטדיון לא נתנו לה להכנס. מספר קציני צבא יוונים עצרו אותה. בלי לאבד את העשתונות היא החתימה אותם כעדים על הזמן בו סיימה את המסלול. וקראה לעיתונאים.

יותר לא ידוע על סטמיטה רבית'י. שום דבר. בראיון איתה לאחר המירוץ היא הצהירה על כוונתה להגיש את התוצאות לועדה האולימפית לקבלת אישור. הועדה האולימפית טוענת שהיא מעולם לא שמעה על זה. אף לא אחד מהעיתונאים התעניין לדעת מה עלה בגורלה לאחר המירוץ. וככל הנראה גם לא הרבה אחרים מכיוון שלא ידוע דבר על המשך חייה, אפילו לא אם בסופו של דבר היא מצאה עבודה.

מלפומנה

מלפומנה הייתה מוזה, ואולי עוד אצת מרתון שביקשה להשתתף באותה הריצה של 1896. שני אנשים שונים ועיתון אחד טענו כי מלפומנה, ללא שם פרטי, ניסתה להרשם לתחרות עם זמן מוקדם של ארבע וחצי שעות ונדחתה על ידי הועדה האולימפית. גם עליה לא ידוע כלום. יש הטוענים כי מלפומנה וסטמטה ארבית'י הן אותה אישה, יש הטוענים כי מדובר בשתי נשים שונות. התשובה קבורה במשעולי האבק של ההיסטוריה.

המרתון האולימפי לאחר סטמטה רבית'י

האולימפיאדות ממשיכות עד לימינו, וכמוהן ריצות המרתון. כבר ב-1900 נפתחו האולימפיאדות להשתתפותן של נשים, במקצועות מסוימים. ריצת המרתון המתועדת הראשונה של אישה במסגרת המרתון הייתה שלושים שנה לאחר ריצתה של סטמטה רובית'י, בשנת 1926. ויולט פירסי הבריטית רצה באופן לא רשמי במלול המרתון וסיימה עם תוצאה של שלוש שעות וארבעים דקות. הפעם הראשונה בה הורשו נשים להשתתף באופן רשמי במירוץ המרתון במסגרת האולימפיאדה הייתה רק בשנת 1984 שם ניצחה האמריקאית ג'ואן בנואיט בזמן של שעתיים ועשרים וארבע דקות, כחצי שעה טוב יותר מזמנו של ספירידון לואיס, המנצח הגדול של אולימפיאדת 1896.

רוברטה "בובי" גיב

רוברטה גיב שייכת אף היא לעדת אצות המרתון הלא חוקיות. בשנת 1966, בגיל 23, היא התחבאה בשיחים והצטרפה באופן לא רשמי למירוץ המרתון בבוסטון אותו סיימה בשלוש שעות ועשרים ואחת דקות לאחר שלא אישרו לה להשתתף כי "נשים אינן מסוגלות פיסיולוגית לרוץ מרתון". התשובה רק דירבנה אותה להשתתף. היא פחדה מתגובת המשתתפים האחרים והקהל, וניסתה להשתלב בלי שיבחינו בה על ידי לבישת סווטשירט גדול עם קפוצ'ון מעל בגד ים ואת מכנסי ההתעמלות של אחיה. נעלי ריצה לנשים לא היו קיימות, אז היא רצה בנעלי אחיות נוחות.

אחרי זמן לא רב האצנים לידה זיהו אותה כאישה. להפתעתה ושמחתה הם עודדו אותה ואמרו לה כי הכביש פתוח לכולם והם לא יתנו לאף אחד להוריד אותה מהמסלול. היא הורידה את הסווטשירט והקהל הבין לראשונה במה מדובר, ועודד. העיתונות שמה לב וחגגה, כולל ליווי צמוד לאורך המסלול כולו. כאשר היא עברה ליד ווסלי קולדג' (לנשים) הנשים חיכו לה, עודדו ובכו משמחה. היא רצה בקצב מתון יחסית כי הבינה כי האחריות מוטלת על כתפיה להוכיח שאשה מסוגלת לסיים את מירוץ המרתון. כאשר סיימה את המירוץ, מושל מסצ'וסס בא ללחוץ את ידה. היא סיימה לפני שני שליש מהאצנים הגברים.

בשנת 1967 היא שבה לרוץ את המסלול, שוב באופן לא פורמלי. באותה השנה הייתה גם אצנית פורמלית, לפחות למחצה, באותו המירוץ: קתרין סוויצר. קתרין השיגה מספר על יד כך שהתחזתה לבחור בעת ההרשמה והתוצאה שלה גם היא אינה מוכרת. בשנת 1968 כבר רצו את המרתון הזה חמש נשים, כולן ללא מספר.

בובי גיב למדה לימודי קדם רפואה בתקופה ההיא. לרפואה היא לא התקבלה, כי היא אשה. אז היא התחתנה וסיימה לימודי משפטים. היא ממשיכה לרוץ עד היום, את המרתון האחרון שלה היא רצה ב-2001 לציון 35 שנה לריצה ההיסטורית הראשונה שלה. את הריצות כיום היא מקדישה כתרומה לחולי ALS ומקלטים לנשים וילדים.

אחרית דבר

בשנת 1972 נחקק בארה"ב חוק המחייב אוניברסיטאות ובתי ספר להקדיש משאבים כספיים שווים והזדמנויות שוות לנשים וגברים. למרות זאת עד היום, אפילו בארה"ב שם המודעות לספורט היא מהגבוהות בעולם הפערים בפועל בין נשים וגברים בספורט הם רבים ומתבטאים בחשיפה תקשורתית שכמעט ואיננה קיימת לנשים, משכורות נמוכות פי כמה וכמה לנשים והערכה נמוכה לנשים לעומת עמיתיהן הגברים.

בארץ המצב גרוע אף יותר. למרות שבאגודות השונות מספר דומה של ילדים וילדות משתתפים בענפי הספורט השונים, למרות שמי שהגיע ראשון לגמר אולימפי הייתה הגיעה – אסתר רוט שחמורוב, ומי שראשון קיבל מדליה אולימפית הייתה קיבלה – יעל ארד, המדינה מקצה רק מעט יותר מ-13% מתוך כלל המשאבים המוקצים לספורט, לספורט של נשים.

אסתר רוט שחמורוב, 1976, בגמר 100 מ' משוכות

נורית הירש

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על מישהי ישראלית, או לפחות לא אמריקאית, מגלגלת רעיונות מכל מיני כיוונים, אבל השבוע עם שני חצאי הגמר שהיו השבוע, וגמר האירוויזיון שמחכה לנו היום, בעצם עשו את העבודה עבורי, או לפחות כיוונו אותי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני צופה הדוקה באירוויזיון. כשלמדתי לבגרויות ב-1983 למדתי עם וידאו של האירוויזיון מאותה השנה: קראש על קרולה משבדיה, על המתופפות מדנמרק עם התופים המשושים שלהן ותלבושות פיטר פן, ועל הזמרת מספרד, אפילו שהיא הגיעה למקום האחרון. אז התחום נקבע, אבל על מי לכתוב?

עד שנולדתי, אי שם ב- 1965, האירוויזיון היה מעונב מאד. השיר הראשון שבישר על ניצוצות האירוויזיון במתקונתו הזוהרת, או לפחות הקצת יותר העדכנית, הושר לכבוד הולדתי, או לפחות זה מה שתמיד חשבתי. צרפתית זה לא ממש שפה שאני מדברת אבל בובה של קש בובה של משהו אחר נשמע כבר כמו משהו מהמאה, נו, הקודמת. אבל הפריצה המשמעותית יותר הייתה בכל זאת שנתיים אחר כך עם סנדי שואו, הרוזנת היחפה, ששרה את בובה על חוט. לא התעצלתי והלכתי לבדוק מה אני יכולה לגלות עוד על סנדי שואו. והאמת? אשה מרשימה. מחזיקה קריירה עד היום, הייתה הראשונה שחידשה שירים של לד זפלין בבריטניה, אבל איכשהו... לא מצאתי את מה שיגרום לי לכתוב עליה.

האינסטינקט השני שלי היה אניפריד לינגסטאד (פרידה מאבבא) כי בטוח יש סיבה שהתמונות שלה היו על הקירות של החדר שלי בכל התיכון, אבל במקביל החלטתי לנסות לבדוק מי הייתה הזמרת הראשונה שזכתה באירוויזיון. מהר מאד גיליתי שכבר באירוויזיון הראשון ב-1956 זכתה זמרת אבל היה עוד פרט טריווייה אחד שמשך לי את העין: האשה שלראשונה ניצחה על התזמורת של האירוויזיון. ופה היה בינגו כי, ככה במקרה, מצאתי מישהי שהיא לא רק קשורה לאירוויזיון, ולא רק שהיא הייתה ראשונה, היא אפילו ישראלית. וכמעט יחידה. על הוד מעלתה אניפריד לינסטאד אני עוד אכתוב, אבל היום אני רוצה לכתוב על נורית הירש.

והראל, שיהיה לך בהצלחה היום!



אז.. קצת עובדות יבשות על נורית הירש

נורית הירש (רוזנפלד) היא ילידת תל אביב, 1942. בוגרת תיכון עירוני א', האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין, השתלמות ב- UCLA בתחומי ההלחנה לסרטים ומוסיקה אלקטרונית, בניו יורק היא למדה קומפוזיציה, וניצוח היא למדה אצל לסלו רוט, הסבא של פיטר. את הקריירה המוסיקאלית החלה בצבא בלהקת גייסות השיריון ולאחר השחרור החלה להלחין.

עד היום היא הלחינה למעלה מאלף שירים ופזמונים. השיר הראשון שלה שהתפרסם היה "פרח הלילך" שהושר על ידי חוה אלברשטיין ב-1965. היא הלחינה נעימות ופזמונים לסרטים ומחזות זמר בארץ בינהם "השוטר אזולאי" ואת השיר "אח יא ראב יא ראב" מתוך המחזמר סלאח שבתי. בימים אלו היא ממשיכה להופיע עם שיריה ברחבי הארץ.

ההשפעות המוסיקאליות העיקריות עליה הגיעו מהבית: אבא שהיה זמר אופרה בוינה, וסבא שהיה חזן בבית הכנסת, בנוסף, היא מתחברת מאד גם למוסיקה ערבית. בבית רצו שהיא תלך לשחק בחוץ, עם החברים, אבל היא העדיפה ללכת להתאמן על הפסנתר של השכנים, במשך שעות, מידי יום ביומו.

ב-2001 היא קיבלה מטעם אקו"ם פרס על מפעל חיים. זה לא עצר אותה מלהמשיך ולכתוב.

לנורית הירש שני ילדים, שניהם עוסקים במוסיקה. דני רוזנפלד הוא איש ג'אז וביג בנד, ורותי רוזנפלד היא זמרת אופרה.

נורית הירש והאירוויזיון



בשנת 1973, כשישראל הצטרפה לראשונה לתחרות האירוויזיון, השיר שנבחר לייצג את ישראל היה "אי שם", והגיע למקום הרביעי. את המילים כתב אהוד מנור, את הלחן נורית הירש, ועל השירה הופקדה אילנית. מי שעלתה באותה השנה לנצח על תזמורת האירוויזיון הייתה נורית הירש. באותה השנה עלתה מנצחת נוספת לנצח על תזמורת האירוויזיון – מוניקה דומיניק משוודיה. עד היום ניצחו על תזמורת האירוויזיון רק שלוש מנצחות, ורק אחת מהן ניצחה עליה יותר מאשר פעם אחת. ב-1985 עלתה לנצח אניטה קר מטעם שוויץ, אבל לפניה עלתה נורית הירש לנצח פעם נוספת, שוב על שיר שהיא הלחינה, בשנת 1978, והשיר היה לא אחר מאשר א-ב-ני-בי.

הקשר לדת

נורית הירש גדלה על ברכי החזנות. לכבוד פסטיבל הזמר החסידי הראשון שנערך ב-1969 היא הלחינה מספר פסוקים לכלל שיר "עושה שלום במרומיו". כיום, השיר הוכנס כחלק מהתפילה עצמה בבתי כנסת ובקהילות יהודיות רבות בעולם.

אני לא קשורה במיוחד לדת, לרב להיפך. אבל בכל זאת, או אולי בגלל זה, יש לי שמחה קטנה בלב על זה שקיימת תפילה בדת היהודית שהולחנה על ידי אשה, למרות ש"קול באשה ערווה".

דיג דיג דוג



ב-1992, כשהבן הגדול שלי היה בן שנה, יצאה קסטת ילדים חדשה לשוק בשם דיג דיג דוג. היה אז טרנד כזה, שלא נגמר עד היום, של קסטות וידאו עם שירי ילדים. אני חושבת שעוזי חיטמן ז"ל התחיל את הטרנד הזה עם הסדרה "שירים קטנים". אבל דיג דיג דוג הייתה משהו אחר. משהו אחר כי היא הייתה הקסטה הראשונה שממש אבל ממש תפסה את הילד, הוא היה יכול לעמוד שעות מהופנט מולה ולהריץ אותה בלופ. היא הייתה המוטיווציה שלו ללמוד להפעיל וידאו בגיל שנה. על הקסטה הזו היו חתומות נורית הירש בלחן ועיבודים, ומיכל חזון במילים ותנועות. 2 קסטות ההמשך: דיג דיג דוג 2 ו-3 היו לא פחות טובות מהראשונה. עם השנים את יתר קסטות הילדים חילקתי. בכל זאת, אנחנו כבר בעידן ה-DVD, והילד הקטן שלי כבר גבוה ממני ביותר מראש. אבל כשבאתי לכתוב על נורית הירש בדקתי במגירה של שאריות הקסטות שהשארתי, רובן בעיקר מטעמים נוסטלגיים. מכל קסטות הילדים, זו היחידה שנשארה.


ולסיום, ליאל קולט בתני לי יד מתוך מחווה בקאמרי לנורית הירש

קט קורה

למרות האמירה המסורתית של "הנשים למטבח", המטבח, לפחות המסחרי, הוא אחד ממעוזי הגברים אליהם היה קשה לנשים לחדור. קריירה של שף מסחרי, וודאי שף צמרת מסחרי, מחייבת השקעה מרובה: גם בהכשרה וההתמחות שלרב היא לא קצרה, גם בשעות העבודה הארוכות והלא נוחות, גם במאמץ הפיזי הנדרש וגם במטבחים המסחריים שלא הותאמו לנשים (למשל מבחינת הגובה) וגם ובעיקר בסטראוטיפים הנפוצים בתחום.


ומהעבר השני, נלי בליי אולי עלתה על הקונספט של האח הגדול, אבל מאז העולם התפתח ומגוון תוכניות הריאליטי גדל. היום כמעט ואפשר לחלק את העולם לאלו שרואים תוכניות ריאליטי ונהנים, אלו שרואים אבל לא מודים בזה, ואלו שמחרימים. אז הנה, אני מודה, אני מאלו שרואים תוכניות ריאליטי, אבל אלו שאני הכי אוהבת זה אלו שגם קורה בהן משהו, ורצוי בתחום שמדבר אליי, ובישול זה בהחלט כזה תחום.

אפילו אם נסתכל על המגוון של תוכניות הריאליטי הנוגעות בנושא של בישול נקבל מגוון לא קטן בכלל: החל מאימפריית גורדון רמזי שמתמקדת בליצר תוכנית ריאליטי לא משנה מה גורדון רמזי עושה, איפה, או למה זה בכלל קשור, דרך מספר לא מבוטל של שפים נוספים שהבינו שדרך מצוינת לערוך ראיונות קבלה לעבודה (ועוד מורחבים!) ולהרוויח תוך כדי, היא להפוך את כל התהליך הנ"ל לתוכנית ריאליטי, וכלה במספר שעמומונים בריטים המציגים את ה"איש הפשוט" בתחרויות אירוח והכנת ארוחה.

אבל אין לי ספק שהמלכה הלא מעורערת של תוכניות הריאליטי\שעשועונים הנוגעים לבישול היא התוכנית Iron Chef או בגרסה המעוברתת והמעוותת שלה – קרב סכינים.

הפעם הראשונה בה התוודעתי לקט קורה הייתה באחת הפעמים שישבנו לצפות בתוכנית החביבה על יושבי הבית – איירון שף ופתאום הפתעה: במקום שלושת שפי הברזל פתאום צצה לה שפית ברזל רביעית חדשה לגמרי, קט קורה.

מבחינתי, לראות פתאום שפית, שמוכתרת בתואר שפית ברזל, היה מרגש, מאד. ואז גיליתי שהרקע הבישולי שלה הוא יווני והחיוך שלי הפך להיות אפילו יותר רחב. אצלי הבישול מהבית הוא מהסבתא, אמא של אמא. הבישול שלה הוא רומני, בלקני, דומה למדי לבישול היווני, הבולגרי: הרבה חמוצים, הרבה ממולאים, סלטים, והרבה שום. הדגשים שונים בין סוגי המטבחים האלו, אבל הדומה רב מהשונה – גרסאות שונות של מטבח בלקני עם גבינה בולגרית באחד, פטה בשני וברינזה בשלישי. אמא שלי, אולי כדי לא להתחרות באמא שלה, הולכת בבישול שלה יותר לכיוון הצרפתי. אני, אולי כדי לא להתחרות בשתיהן, הלכתי יותר לכיוון אסייאתי – יפני וסיני. אבל כך או כך, הבישול של סבתא שלי נשאר איתי עמוק עמוק והזכרונות של ללכת אליה ביום שישי לארוחה של פלפלים ממולאים, איקרה תוצרת בית, קציצות פראסה, קציצות סלק מוחמץ, סלט חצילים וגמבה, אבטיח מוחמץ - כל מה שהכי אהבתי, אלו נשארו איתי בבסיס. היום, מספר שנים לאחר מותה, אני מוצאת את עצמי חוזרת למתכונים שלה, לטעם של הבישול שלה.

אז מי היא בעצם קט קורה?

קט קורה נולדה ב- 1967 במיסיסיפי במשפחה שחציה ממוצא יווני. האבא והסבא מסעדנים. הסבתא (מצד אמא) בשלנית חובבת אף היא. קט קורה ידעה מגיל צעיר מאד מה היא רוצה להיות ובגיל חמש עשרה כבר באה עם תוכנית עסקית לפתיחת מסעדה לאביה. למרות התמיכה, היא בכל זאת עשתה תואר ראשון בביולוגיה ופיסיולוגיה של אימון גופני, ליתר בטחון. כאשר אחת הנשים שהכי הרשימו והשפיעו עליה בנעוריה, ג'וליה צ'יילד, הגיעה למיסיסיפי לחתום על ספריה – קט קורה הגיעה ושאלה את האגדה מה היא צריכה לעשות אם היא רוצה להיות שפית. ג'וליה צ'יילד עזבה עמדת חתימת הספרים לשלושת רבעי שעה כדי להדריך את השפית בפוטנציה והעצה הראשונה שלה הייתה ללכת ללמוד ב- CIA, המכון הקולינארי של אמריקה הממוקם בניו יורק. ג'וליה צ'יילד לא הייתה היחידה שהשפיעה על חלומותיה של קט קורה, גם ברברה טרופ, MFK פישר וסבתא שלה, אלמה, היו מקורות נאמנים של השראה.

אחרי העצה שהיא קיבלה מג'וליה צ'יילד, היא שמה את פעמיה לניו יורק, ל- CIA. רבים מהסטודנטים במכון נוהגים להתמחות במסעדות גם בתקופת הלימודים, וקט קורה שמה את עיניה על המסעדה ארקדיה של השפית אן רוזנצוויג. הבעיה היחידה הייתה שהיה מאד מאד מאד מאד קשה להתקבל שם להתמחות, תור של שנתיים בערך. זה לא ממש הפחיד את קט קורה. היא נגשה, דפקה בדלת ושאלה איך היא יכולה להתחיל לעבוד שם. אחרי שבוע היא חזרה, ושוב שאלה. בסוף זה עבד.

אחרי הלימודים היא חשבה שצרפת זה מקום טוב להתמחות בו, במיוחד אצל שפים עם שלושה כוכבי מישלן כמו ג'ורג' בלאנק ורוג'ר ורג'. כדי להתקבל להתמחות אצלם היא נקטה בגישה דומה. גם שם זה עבד. כאשר היא חזרה לארה"ב היא עבדה תחילה כסו שפית תחת מליסה קלי וכאשר עברה לצפון קליפורניה עברה לעבוד כשפית ראשית בביסטרו דון ג'יובני.

החיבור שלה לטלויזיה התחיל בשנת 1999 אז החלה להנחות מספר תוכניות בערוץ האוכל, ובערך באותה התקופה היא גם יצאה לטיול סקי, כזה מהסוג שעתיד לשנות את חייה. זה שהיא לסבית לא היה ממש חדשות לקט קורה. בגיל שלושים וקצת היא הייתה פלרטטנית לא קטנה, מחוץ לארון, וצינית במה שקשור לאהבה. בטיול הסקי ההוא היא פגשה אומנת בשם ג'ניפר. אחרי שהן היו ביחד כשנה, ג'ניפר נסעה לעבוד בפריז למשך שנה. קט קורה נסעה אחריה עם הצעת נישואין. יצא לי להתקל פה ושם בשאלות על זוגות לסביים יציבים. קט וג'ניפר קורה ביחד עד היום. יש להן ארבעה בנים מאותו תורם זרע כאשר בשלושת האחרונים הן היו פונדקאיות אחת של השניה. ג'ן ילדה את שלושת הילדים הראשונים, ואת האחרון ילדה קט קורה, בהפרש שלושה חודשים מאחיו.

הקריירה של קט קורה עדיין ממשיכה לנסוק. נכון להיום היא הוציאה שני ספרי בישול, והשלישי יצא השנה, בשנה הקרובה היא תמשיך להופיע באיירון שף, היא השפית הראשית של מאגזין האוכל הנחשב בון אפטיט, יועצת תזונה של יונצף, בעלת המסעדה CCQ (Cat Cora barbeque) בקליפורניה וקוזינה בפלורידה במתחם דיסניוורלד, במועצה הקולינרית של מייסיס, מקיימת אין ספור הדגמות, אה כן – וגם הנשיאה ומקימת העמותה Chefs for Humanity שהקימה לאחר אסון הצונמי ב- 2005 כדי להגיש סיוע (ואוכל) לנפגעי אסונות טבע ואיזורים מוכי רעב.

אז איך מאזנים קריירה כל כך תובענית עם ארבעה בנים מתחת לגיל 6? מכתירים את ג'ן בתור גיבורה.



איירון שף אמריקה

המקור של התוכנית הוא ביפן, שם היא שודרה מ 1993 ועד 2002. ביפן היא מאד הצליחה ורשת האוכל בארה"ב קנתה את הסידרה והחלה לשדר אותה גם בארה"ב בדיבוב לאנגלית.

התוכנית מספרת סיפור לפיו המארח\נשיא האקצנטרי של התוכנית החליט להגשים חלום ולצורך כך הוא הקים בטירתו איצטדיון בישול ובו מספר שפים מובילים (שפי הברזל). מידי שבוע הוא מזמן שף ידוע לאיצטדיון להלחם מלחמת בישול באחד משפי הברזל. לשני השפים מוקצב פרק זמן קצר להכין ארוחה בת מספר מנות כאשר כל המנות בנויות סביב מרכיב מסוים סודי המשתנה בין קרב לקרב.

הגרסה האמריקאית הראשונה הציגה לא אחר מאשר קפטן קירק (להלן ויליאם שטנר) כמארח האקסצנטרי, אבל לאחר שתי תוכניות פיילוט בלבד היא ירדה מהמסך. הגרסה השניה עלתה לאויר בשנת 2004 תחת השם איירון שף אמריקה, המארח היה הפעם אמן אמנויות הלחימה מארק דקאסקוס המוצג כאחיינו של המארח המקורי.

בנוסף למארח, לשפי הברזל ולשפים האורחים ישנם עוד משתתפים בתוכנית. במהלך הקרב כולו קיים דיווח הדומה באופיו לדיווח של ארועי ספורט המוגש על ידי שני מגישים:

אלטון בראון – חובב אוכל ומגיש תוכניות משעשעות על הקשר בין אוכל ומדע

קוין ברוש – ברטנדר מפורסם, חובב אוכל ומגיש מספר תוכניות אוכל משל עצמו

בנוסף קיים פאנל משתנה של 3 שופטים כאשר במרבית המקרים השופטים הם שפים בעצמם, מבקרי אוכל, בעלי טורים\ספרים בנושאי בישול וכו'.

קט קורה הצטרפה באפריל 2005 לפאנל שפי הברזל של התוכנית והיא שפית הברזל הראשונה, ועד היום גם היחידה.

למכורים בלבד: קרב חצילים של קט קורה



אז למה קט קורה כאן?

קט קורה כאן כי בעולם של המאה העשרים ואחת שנשים כבר הגיעו כמעט לכל מקום ולכל תפקיד, עדיין יש מקום לנשים חזקות, מפוקסות, ואמיצות לעשות היסטוריה. קט קורה כאן כי מעבר לזה שהיא שפית, וסלבריטאית, ואפילו פעילה חברתית שיוצרת שינוי אמיתי, היא גם מקור להשראה.

בעצם, למה שאני אדבר אם אני יכולה לתת לה לעשות את זה טוב ממני.
בסוף הנאום (בערך דקה לתוך קטע הוידאו פה למטה) שנשאה בפני הבוגרים הטריים של ה- CIA היא אמרה את הדברים הבאים, נכונים לנשים, לשפים בתחילת דרכם, לאנשים בכלל:
ועכשיו, זו ההיסטוריה שלכם. גם כשיש לכם ספקות ביחס ליכולותיכם וכשרונכם ואתם פוחדים לעשות את הצעד הבא, תהמרו ותפעלו ללא פחד...(דילוג קל) ...אתם תעשו טעויות רבות בדרך - ותהפכו אותן לחוכמה, טעויות הן לעולם לא כשלונות, הן ניסיון חיים. אנשים שואלים אותי מה סוד ההצלחה שלי וזה מה שאני אומרת:
תאהבו את מה שאתם עושים
תהפכו להכי טובים במה שאתם עושים
ותשארו נאמנים לעצמכם.
מיכאל אנג'לו אמר שהסכנה הכי גדולה לרובנו היא לא שכיוונו גבוה מדי ופספסנו אלא כיוונו נמוך מדי ופגענו.
יש את אלו שמסתכלים על איך דברים קורים ויש את אלו שעושים דברים. תהיו מאלו שגורמים לדברים לקרות, תהיו הדוגמה.

נלי בליי

נלי בליי, שם העט של אליזבט ג'יין קוצ'רן (סימן), לא נבחר על ידה. הוא לקוח משיר, מטופש למדי, של סטיבן פוסטר שנקרא נלי בלי (אבל עם Y ולא עם IE). אבל כינוי העט הוא כמעט הדבר היחיד שנלי בליי עשתה שכוון על ידי אחרים. נליי בלי היא מחלוצת העיתונאיות, מי שלמעשה המציאה את התחום של עיתונאות חוקרת, פמיניסטית, לוחמת למען זכויות הנשים, הילדים, העניים וחוסר צדק, והראשונה שתיארה את הקונספט של תוכנית הריאלטי האח הגדול (אבל לא בכוונה).

הפרסום הרב שלה מבוסס על שני פרקים בחייה – חוויותיה כעיתונאית חוקרת, במסווה, בבית המשוגעים הידוע לשמצה בבלייקוול ניו יורק, ומסעה סביב העולם, בשבעים ושניים יום. בבחירותיה, בדרך בה התנהלה, בדברים (אלו ואחרים) שעשתה, היא סללה את הדרך לעיתונאות לדור שלם של עיתונאיות.

אליזבט ג'יין קוצ'רן

אליזבט ג'יין קוצ'רן נולדה ב-1864 למשפחה טובה בפנסילווניה, כארבעים ק"מ מפיטצבורג. אביה היה שופט מכובד ובעל נכסים והיא, אמה ואחיה חיו את החיים הטובים, עד שהייתה בת שש. אמה הטבילה אותה בשמלה ורודה ומאז ולאורך ילדותה היא נקראה פינק. בגיל שש נפטר אביה מבלי שישאיר אחריו צוואה. כחוק (באותם ימים) כל רכושו נמכר במכירה פומבית, ואלמנתו והילדים לא ממש זכו להנות מפירות עמלו. לאחר שלוש שנות מחסור החליטה אמה להנשא שנית, אך הבחירה שעשתה הייתה רחוקה מלהיות מוצלחת והתברר מהר מאד שהגבר איתו התחתנה היה שיכור ואלים. חמש שנים לאחר מכן הם התגרשו, כאשר אליזבט, אז בת 14, נאלצה לתת עדות במשפט הגירושין. מבחינת ההשכלה שלה – אליזבט קוצ'רן לא זכתה להרבה ממנה. היא למדה כסימסטר בפנימיה ונאלצה לעזוב בגלל שיקולים פיננסים.

לידתה של נלי בליי

בגיל שמונה עשרה פורסם מאמר סקסיסטי בפינת "הצופה השקט" בעיתון דיספאצ' בפיטסבורג. אליזבט התעצבנה וכתבה מכתב תגובה זועם למערכת עליו חתמה "היתומה הבודדה". ג'ורג' מאדן, שהיה העורך בדיספאצ', התרשם מאד מיכולות ההבעה של אליזבט. אבל המכתב נשלח באנונימיות. הוא מייד פירסם מודעה בעיתון של יום ראשון ובה ביקש שהיא תחשוף את עצמה. למחרת התייצבה אליזבט במשרדו וזכתה להזדמנות הראשונה לכתוב. המאמר הראשון אותו כתבה היה מאמר תגובה חריף על אותה פינה שפורסמה. למרות שלג'ורג' מאדן היו השגות על תחביר לקוי היה לו ברור שהוא רוצה לצרף את אליזבט לצוות הכותבים בדיספאטצ'.

מכיוון שבאותם הימים לא היה "מכובד" שלאשה תהיה קריירה כל, ובפרט לא בתחום העיתונאות, מי שכבר כתבה עשתה זאת תחת שם עט. את השם נלי בליי בחר לה ג'ורג' מאדן, מתוך שיר של תושב פיטצבורגי.




נלי בליי החלה לכתוב בדיספאטצ' והתחום בו התמחתה היה מצב וזכויות הנשים. תחום ההתמחות שלה היה בעבודה תחת מסווה, והיא זו שהמציאה למעשה את התחום של עיתונאות חוקרת. כתבת מפתח שעשתה עבור הדיספאטצ' הייתה להתחזות לאשה ענייה ולקבל עבודה באחד מהסווטשופס שהעסיק נשים וילדים בתת תנאים, 14 שעות ביממה ללא אפשרות לשבת, ללא אור או אוויר, בזוהמה, תמורת תת שכר. היא לא נשארה בעבודה הזו זמן רב – היא פוטרה ממנה לאחר שהלכה לשתות ללא בקשת אישור לכך. הכתבה בעקבות החוויה שלה בסווטשופ עוררה מהומה לא קטנה. היא הפכה להיות גיבורת הפועלות, ושנואת בעלי המפעל. בעלי המפעל איימו על הדיספאטצ' שיפסיקו לפרסם, ונלי בליי קיבלה העברה לכתיבה ש"מתאימה יותר לאישה" – סיקור חתונות ואופנה. נלי בליי רתחה, ומייד לקחה חצי שנה חופש בתשלום מהעבודה ככתבת חוץ.



חצי שנה במקסיקו

בחצי שנה הזו, בגיל עשרים ואחת, היא נסעה למקסיקו, אז תחת שלטון טוטאליטרי של פורפיריו דיאז. ממקסיקו היא המשיכה לכתוב על עוני ושחתיתות פוליטית. באחת מכתבותיה היא כתבה על מאסרו של עיתונאי מקומי שהעז לבקר את הממשלה. התגובה לא אחרה לבוא ונלי בליי גורשה ממקסיקו תוך איומים במאסר. נליי בליי חוזרת לארה"ב וכותבת ספר "חצי שנה במקסיקו". החזרה לפיצבורג ולדיספאטצ' לא קלה. העורכים מנסים שוב להחזיר אותה למוטב, ולסיקור אופנה וחתונות. נליי בליי מתפטרת ונוסעת לניו יורק.

נלי בליי מגיעה לניו יורק

חלום של כל עיתונאי בתקופה ההיא הוא לעבוד בניו יורק וורלד תחת העורך ג'וזף פוליצר, העיתון הטוב בעולם, או לפחות בארה"ב, באותה התקופה. אבל להגיע לעמדה זו – זו איננה משימה פשוטה ובמשך ארבעה חודשים נלי נאבקת, ללא הצלחה, להגיע לראיון עם העורך בפועל – הקולונל ג'ון קוקרהיל.

אחד מהדברים הראשונים אותם ניסתה להשיג היה השתתפות בפרויקט של הוורלד לתיאור מסע בכדור פורח ברחבי אמריקה. היא שלחה מכתב היכרות וקיבלה דחייה בה נאמר לה כי המסע מסוכן מדי לליידי. כתגובה היא פרסמה מאמר בדיספאטצ' בפיטסבורג, תשובה לקוראת אלמונית המבקשת את עצתה: היא עיתונאית בתחילת דרכה ורוצה לדעת האם ניו יורק הוא מקום טוב להתחיל בו? נלי כותבת לה תשובה, הרבה פחות ממחמיאה, ובה היא מתארת את "אלי העיתונאות בגותהאם". במאמרה היא מצטטת קטעים נרחבים מהתשובה השלילית אותה קיבלה. המאמר עושה הדים וגורם לגל של ניסיונות להכנס לתחום העיתונאות על ידי נשים, גל שהדיו מגיעים חזרה לניו יורק.

לאחר ארבעה חודשים היא לוקחת את העניינים לידיים ומדברת את דרכה דרך השומרים למשרדו של הקולונל. בפגישה עם העורך בפועל נלי בליי מצליחה להרשים, ואף מסכימה לרעיון נועז במיוחד – היא תתחזה למשוגעת ותתאשפז בבלקוול כדי לכתוב ממבט ראשון על התנאים האמיתים בבית המשוגעים הידוע לשמצה הזה בניו יורק. קוקרהיל רוצה להחתימה מייד, אבל זקוק לאישורו של פוליצר. כדי להבטיח שהיא לא תברח לו בינתיים, הוא משלם לה מקדמה של 25$.

עשרה ימים בבית המשוגעים

הרעיון נועז במיוחד מכיוון שבחודשיים שקדמו לכך היה באזז ניכר וכתבות רבות על היחס המכפיר כלפי הכלואות במתקנים באי בלקוול תוך דרישה להקמת ועדת חקירה. בנוסף הואשמו שני עובדים בהריגת חוסה בזמן ההוא, ושתי אחיות האשימו שני רופאים בהזנחה והתעללות – דבר שהוביל לפיטורי כל הארבעה. הבעיה הייתה שלא היתה עדות אמינה ממקור ראשון לכל השמועות הללו, והניו יורק טיימס, שהוביל את האשמות, טען שכנראה שיש יסוד להאשמות, למרות שהן כנראה מוגזמות. נלי בליי מתנדבת, בשם העיתון המתחרה – הוורלד, לבדוק.

בשלב הראשון היא נפגשת עם עוזר התובע הראשי מקדונה ומצליחה לשכנע אותו שישיג לה חסינות מתביעה על התחזות, לאחר מעשה.

בשלב השני נלי בליי מתחזה לאשה ענייה בשם נלי בראון ומבקשת ללון בבית מחסה לנשים בעיר. תוך כדי הניסיון היא משחקת תפקיד של מי שמפחדת מהאחראים ומאמינה שהם מנסים לפגוע בה, ולאחר מכן מסרבת להתפנות. המשטרה נקראת לבירור ונלי בליי נלקחת לבית המשפט שם היא טוענת שאינה זוכרת דבר. השופט דאפי מחליט שהיא כנראה סוממה, ואולי היא בכלל מקובה (נלי בליי מייד משתמשת במבטא ממקסיקו ואומרת שקוראים לה נלי מורנו – חום בספרדית). השופט שולח אותה לבדיקת הרופאים בבית החולים בלביו וקורא לתקשורת לנסות ולאתר את משפחתה של הצעירה המסתורית.

העיתונים המתחרים חוגגים, ומתייחסים לכל הסיפור הזה כסיפור מסתורין – מי היא אותה צעירה יפה ומוזרה? מספר רופאים בבלוויו בודקים אותה וקובעים חד משמעית שהיא משוגעת ללא סיכוי להשתקם, היחיד שחושב שנלי בליי אולי מתחזה הוא ויליאם או'רורק, אבל אף אחד לא מקשיב לו. תחת ההמלצה הזו, וללא יכולת לדחות יותר את ההחלטה, נשלחת נלי בליי לבית המשוגעות בבלקוול.

לאחר עשרה ימים מתערב הוורלד ושולח עו"ד לשחרר את מיס מורנו מבלקוול, לכאורה לחסות חברים המוכנים לטפל בה. הסאן והטיימס חוגגים ומדווחים על שיחרורה של העלמה המסתורית. הטיימס אף מגדיל לעשות ומדווח על טיפול מוצלח בדיכאון, אבל יומיים אחר כך שני העיתונים מתפדחים כאשר הוורלד מפרסם את הכתבה הראשונה מבין שתיים – הדיווח של נלי בליי מבית המשוגעים בבלייקוול. הטיים, נכלם, מתעלם מאותו רגע מכל הסיפור. הסאן בצעד מבריק מפרסם כתבה משלו על התנאים בבלקוול (מתוך עדויות שאסף עם הזמן) ואת תולדותיה של נלי בליי עד לבלקוול – יומיים לפני פרסום כתבת ההמשך של נלי בליי.

הכתבה שנלי בליי כתבה מתארת את המחדלים האיומים בטיפול בחוסים בבית המשוגעות: החל באוכל הלא אכיל הניתן, דרך חוסר המעש, דרך תנאי הקור מקפיאים והלבוש הלא הולם, האמבטיות הקפואות שהן לא יותר מדליי מיים קפואים המותזים על החוסות לעיני כל וקירצופן על ידי החולות האלימות ביותר, סכנות מדליקה במקום, חוסר היחס מצד הרופאים וההתעללויות מצד הצוות הטיפולי. במידה מסוימת היא מתארת את הקונספט ששנים אחר כך יתפוס בתוכנית הריאליטי האח הגדול – קחו אשה בריאה בנפשה וכלאו אותה ללא אפשרות רבה לתזוזה, ללא ספר לקרוא, ללא אפשרות לדבר יותר מידי, ללא קשר לעולם החיצוני – ונראה אם תוך חודשיים היא לא תשתגע מזה. תיאור נוסף שלה הוא של החוסות – חציין נשים עולות חדשות בריאות לחלוטין בנפשן אך ללא יכולות לבטא את עצמן בגלל אנגלית לקויה.

מעבר לתוכנה של הכתבה, הכתבה ייחודית בהיבט נוסף: לראשונה ניתן הקרדיט לכתבת, ועוד כתבת מתחילה. עד הכתבה הזו קרדיט ניתן רק לכותבים ותיקים מאד בעלי פינות קבועות ואורחים בעלי שם ידוע. נליי בליי הופכת בן לילה לסנסציה. חודשיים אחר כך יוצא ספרה "עשרה ימים בבית המשוגעים" שהוא הרחבה של צמד הכתבות ותיאור שני מבצעים מוסווים נוספים.

למרות הדיווח של הוורלד שרק בזכות הכתבה של נלי בליי הוגדל תקציב בית המשוגעות והתנאים שופרו, האמת היא שארבעה ימים לפני פרסום הכתבה הראשונה כבר הוגשה ההצעה להגדיל את התקציב ודרישה להקים וועדה שתחקור את התנאים שם. מה שכן היה נכון הוא שנלי בליי הוזמנה להצטרף לביקור הוועדה בבלקוול וחזתה איך הדברים עליהם דיווחה תוקנו, החולות-הבריאות עליהן הצביעה – שוחררו והאחיות והצוות המתעלל – פוטרו.

המושג עיתונאות סטנטים (Stunt) הפכה להיות שם נרדף לנלי בליי.

נלי בליי מתחרה עם פיליאס פוג

בסתיו 1888, כמעט שנתיים לאחר הכתבה על בלקוול, נלי בליי מעלה רעיון לעורך: למה שלא ישלח אותה להתחרות בפיליאס פוג האגדי, גיבורו של ז'ול וורן מהספר "מסביב לעולם בשמונים יום"?. העורך מתלהב מהרעיון וחושב איזה כתב לשלוח. נלי בליי רותחת שהיא לא נספרת, ודורשת להיות מי שנשלחת. העורך מאד חושש להוציא כתבת, לבדה, ללא השגחה, למסע כל כך קשה. נלי בליי מאיימת ללכת לעיתון מתחרה, להתחרות לא רק בפיליאס פוג אלא גם בכתב אותו הם ישלחו – ולנצח.

שנה לאחר מכן, בהתראה של יומיים, יוצאת נליי בליי למסע סביב העולם. הקוסמופוליטן שולח כתבת משלו – אליזבט ביזלן – להתחרות בפוג ובבליי. למרות ששתיהן עתידות להקיף את העולם – הן בוחרות לעשות זאת בכיוונים מנוגדים. הוורלד מקדם את העניין במסע דרך תחרות שהוא עורך בין קוראיו לניחוש של זמן החזרה המדויק עד השנייה של בליי.

נלי בליי עוברת בדרכה באנגליה, צרפת , תעלת סואץ, ציילון, הונג קונג, סינגפור ויפן. המסע הוא באמצעות ספינות קיטור ורכבות מקומיות שגרמו מעת לעת לעיכובים. נלי בליי ניצלה עיכובים אליה לטלגרף דיווחים קצרים למערכת ולשלוח דיווחים מפורטים יותר בדואר רגיל, כמו גם לבקר במחנה מצורעים בסין ולהפגש עם ז'ול וורן עצמו בצרפת.

היא הגיעה לסן פרנסיסקו באיחור של יומיים מהמועד המתוכנן, אך פוליצר שכר רכבת פרטית מסן פרנסיקו לניו ג'רזי שכיסתה על הזמן האבוד.

המסע זכה לסיקור נרחב ואף מרצ'נדייזינג שכללו גלויות :

ומשחק קופסה:

נלי התקבלה במצעד, זיקוקי דינור תהלוכה ותזמורת. נלי בליי הקיפה את העולם בזמן שיא של 72 יום, 6 שעות, 11 דקות ו-14 שניות. מה שנלי לא קיבלה היה בונוס מהמערכת, למרות שהסיקור הזה שלה הגדיל רבות את תפוצת העיתון. בליי כועסת ומתפטרת. לאחר 4 שנים נלי בליי חוזרת לוורלד ומסקרת נושאי נשים וזכויות – היא מקדמת אמהות חד הוריות, מסקרת את כינוס הספרג'יסטיות (מאוחר יותר, ב-1913) ונושאים דומים והופכת לקול הנשים באותה התקופה.



נלי בליי מתברגנת

בשנת 1885, בגיל 31, נלי בליי מחליטה להינשא. היא מתחתנת עם הייצרן המיליונר רוברט סימן, המבוגר ממנה ב-40 שנה – ופורשת מעיתונאות. ילדיו של סימן מתנגדים לנישואים ומניעיה של בליי לא ממש ברורים בעניין הזה, אבל היא וסימן נשארים נשואים, לא באושר, במשך כעשר שנים עד למותו. בתקופה הזו נלי בליי מתחילה להכנס לעסקיו של סימן. סימן מנהל מפעל ייצור כלי קיבול ממתכות כגון דוודים וכלים לחלב. נלי בליי מוציאה בתקופה הזו פטנט על חבית מתכתית המהווה את הבסיס לתוף השמן הנמצא בשימוש בארה"ב עד ימינו. לאחר מותו של סימן נלי בליי הופכת להיות אחת מהנשים התעשייניות הגדולות בארה"ב. לנלי בליי יש רעיונות מהפכניים לגבי המפעל. היא מקימה לעובדים ספריה, מועדון, מועדוני צייד ודייג ומשנה את שיטת השכר כך שלא תכיל תשלום-פר-חתיכה שהיה נהוג עד אז. למרות השינויים, תוך עשר שנים פושט המפעל את הרגל כתוצאה מחוסר ניסיונה הכלכלי.

מלחמת העולם הראשונה, ואחרית דבר

על מנת לברוח מהקשיים הכלכליים בארה"ב, נוסעת נלי בליי לאנגליה. מה שהיא לא מתכננת עליו הוא פריצת מלחמת העולם הראשונה. נלי בליי מנצלשת את ההזדמנות וחוזרת לעיתונאות. במהלך המלחמה היא מדווחת מאירופה לארה"ב על המצב. בשנת 1919 חוזרת נלי בליי לסעוד את אמה הגוססת ושבה לחיבוק העיתונאי, הפעם בניו יורק אובסרוור. הקריירה הפעם היא קצרה. בגיל 57, בשנת 1922, מתה נלי בליי מדלקת ראות. במותה הוספדה על ידי כל העיתונים הגדולים באותה התקופה.

אני לא בטוחה מה משך אותי לכתוב על נלי בליי. אולי הצבעוניות שלה, בוודאי הישגיה, אבל באיזשהו מקום נראה לי שזה היה בעיקר האומץ שלה.

ג'ורג'יה או'קיף

מאז שנפגשתי לראשונה ביצירות של ג'ורג'יה או'קיף הפגישה התלוותה בהסבר שהיא בעצם מציירת איברי מין של נשים. אני לא בטוחה מתי זה היה או עם מי אבל אני זוכרת די בבירור את התחושה של להסתכל, לחשוב, להרגיש שמשהו שם לא בסדר, בהסבר, ובהרגשה שגם אין לי באמת זכות לדבר כי מה אני בכלל מבינה באמנות? שלא לדבר על זה ש"משהו לא בסדר" עוד לא ממש התרגם לי למילים, אז.

מאז הפגישה הראשונה עם הציורים שלה, עברו כבר לא מעט שנים, ראיתי עוד עבודות שלה, והכרתי עוד קצת עולם. אחד הדברים שתמיד הפתיעו אותי בעולם, בכלל, היא הדרך שבה אנשים בונים תיאוריות. ממה שאני התרשמתי, הדרך לבניית תיאוריה מתחילה לעתים קרובות עם תיאוריה מקובלת קיימת, או תפיסת עולם מקובלת. אחרי שתפיסת העולם הקיימת מזוהה ומוגדרת, התיאוריה החדשה שבאה לאתגר, ואולי להחליף, את התיאוריה הישנה מתחילה לערער על מסקנות התיאוריה הקיימת. לרב, הנחות הבסיס נשארות נטועות עמוק עמוק ומה שמתערער זה הקצוות, השוליים, המסקנות.

וזה מה שאני מרגישה לגבי ג'ורג'יה או'קיף.

אחת השאלות שנשאלות לעתים תכופות היא מה מותר האדם מהחיה? פילוסופים, ביולוגים ואנשים שונים נתנו תשובות רבות ושונות לשאלה זו. אני אף פעם לא ממש הבנתי את השאלה, מבחינתי השאלה הרלוונטית היא האם בכלל יש מותר אדם מהחיה? התשובה האישית שלי לשאלה הזו היא לא, האדם הוא חיה.

ג'ורג'יה אוקיף ידועה בעיקר בזכות הפרחים שלה. אנשים רבים רואים בציורים אלו (ואחרים שלה) סימבוליקה לאיברי מין נשיים, ומיניות נשית. ג'ורג'יה אוקיף ציירה את איברי המין של הפרחים. אבל פרח הוא פרח ואנשים הם אנשים, ויש שוני אחד די מודגש באיברי המין של שני הזנים החיים הללו: מרבית הפרחים הם אנדרוגנים ומכילים איברי רבייה נקביים וזכריים כאחד (עלי ואבקנים). אנשים, מצד שני, ברובם בעלי איברי מין נקביים או זכריים, אבל לא שניהם.

ג'ורג'יה אוקיף ציירה פרחים, לא אנשים. ולמרות שהיא מעולם לא ייחסה כוונת סימבוליקה לאיברי מין כלשהם, או חושניות או רגשות, קשה להתעלם מהדימויים העולים מהפרחים אותם ציירה, ואין ספק שהדימוי השולט הוא נקבי. בעולם שג'ורג'יה או'קיף חיה בו, לצייר דימויי חושניות נשית היה מעשה יוצא דופן, נועז, ובפני עצמו שובר מוסכמות. רב הביקורות שקראתי על עבודותיה, רב הפמיניסטיות שמתייחסות לעבודותיה כאייקון או מושא להשראה, מתייחסות לפרחים הללו כדימויים למיניות נשית. אבל או'קיף ציירה פרחים. גם זכר וגם נקבה.

וזה מה שהפריע לי בהסבר. איך שאני רואה את זה, ההסבר של מיניות נשית נשאר בשוליים של מה שהיא באמת הראתה. רואה, ונשאר עיוור, מערער על המוסכמות של התיאוריה הקודמת בה המיניות הנשית אינה קיימת או צריכה להשאר מודחקת, אבל משאיר על כנה הנחת יסוד לפיה בעולם בו יהיו קיימים דימויי מיניות נקביים וזכריים, הזכריים יהיו אלו שישלטו, יבלטו. אולי אנחנו כל כך רגילים לדימויי הפאלוס שהמרכזיות שלו בכלל לא מוטלת בספק. פרויד הגדיר את הנזק הזה בכל קונספירציית "קנאת הפין" שלו, אבל התרבות מלאה בייחוסים בהם המיניות סובבת סביב הזין. איך שאני רואה את הציורים שלה זה בעצם תקריב ששם במקום אחד אברי מין נקביים וזכריים ושואל מי בכלל קבע שאיברי מין זכריים הם בולטים יותר? תסתכלו על הפרחים, שלא כמו אנשים יש שם הכל, ואם מה שבולט שם זה דווקא איברי המין הנקביים, אז כל הנחת היסוד שאיברי מין זכריים נראים (פיסית) יותר מנקביים לא נכונה.



ביו

או'קיף נולדה כג'ורג'יה טוטו או'קיף בנובמבר 1887 בחוות פרות בויסקונסין. המשפחה האמינה בלימודי אמנות לבנות, וחינוך הבנות בכלל, ולאור כישרונה הומלץ לה להמשיך בכיוון האמנותי. אביה היה איש עסקים כושל ויש אומרים שגם התעלל בבנותיו. לאחר התיכון היא המשיכה לבי"ס לאמנות בשיקאגו ובניו יורק ושם נכנסה לראשונה לגלריה 291 בניהולו של הצלם אלפרד סטייגליץ.

למרות שזכתה בפרס ראשון על ציור דומם ובמלגה לקורס קייץ, ב 1908 היא די נואשה מהרעיון לצייר והפסיקה למשך ארבע שנים בהם לימדה אמנות. היא חזרה לצייר בשנת 1912 לאחר השתתפות בקורס באוניברסיטה שם נחשפה לרעיונותיו של ארתור ווסלי דאו שדיבר על ציורים מופשטים, הבעה אישית באמצעות ציור. היא חזרה לצייר, ובמקביל עבדה כעוזרת הוראה באוניברסיטה.

ב-1916 חברה שלה, אניטה פוליצר, לקחה כמה מהציורים שלה לסטייגליץ. הוא כל כך התלהב מהם שהוא שילב אותם בתערוכה בגלריה שלו "291", ללא התייעצות, או אפילו יידוע של ג'אורג'יה או'קיף עצמה. היא שמעה על כך מחברה שביקרה בגלריה וחזרה עם דיווח. או'קיף הגיעה למחות, וכך נפגשו סטייגליץ הנשוי בן ה-54 ואו'קיף, בת ה-31. הקשר בינהם לא היה מיידי. הוא החל בהתכתבות שהפכה ליותר ויותר אינטנסיבית ואישית כאשר רב הזמן הוא בניו יורק והיא בטקסס. אחרי כשנה עברה לניו יורק כאשר הוא הבטיח לסדר אותה בדירה ואז גם החל הרומן בינהם. במשך כתשע עשרה שנה סטייגליץ השתמש בה כמודל לצילומים, כולל צילומי ערום. בתערוכת היחיד הראשונה שלו בה הוצגו 146 מצילומיו, 46 היו של או'קיף. בחודש הראשון לאחר שעברה לניו יורק הוא ערך סשן צילומי עירום איתה בביתו, יש האומרים בתזמון מדויק כדי להתפס על ידי אשתו. האולטימטום של או היא או אני ניתן, וסטייגליץ עזב את הבית ועבר לגור (רב הזמן) עם או'קיף. בשש שנים הבאות גירושיו התעכבו כתוצאה מקשיים שהוערמו על ידי אשתו. לאחר גירושיו לחץ על או'קיף להנשא, והיא, בגיל 39 ולאחר לא מעט היסוסים, הסכימה.

מתערוכת הסולו הראשונה שלה, דאג סטייגליץ לערוך לה תערוכה כל שנה. הוא גם דאג לכל נושאי השיווק והמכירה (במכירי שיא). בלחץ של הוצאת תערוכה חדשה כל שנה, הרגישה או'קיף כי היא זקוקה למרחבים חדשים לציור, והגיעה בנדודיה לניו מקסיקו. ב-1932 היא סבלה מהתמוטטות עצבים עקב איחור בהזמנת תערוכה (שלא הושלמה) של ציורי רדיו סיטי הול בניו יורק ובמשך כשנתיים הפסיקה לצייר.

משנת 1928 היא בילתה חודשים רבים כל שנה בניו מקסיקו, עסוקה בציור ורחוקה מסטייגליץ. הוא מצידו פגש את דורותי נורמן, בת 22, איתה ניהל רומן עד מותו ב- 1946.

זה לא היה הרומן הראשון שלו. אחד המוכרים יותר שניהל היה עוד לפני נישואיהם עם אשתו של חבר – בקה סטרנד, אשתו של פול סטרנד. או'קיף ידעה על הרומן ולא ממש התרגשה ממנו. מאוחר יותר גם היא, ככל הנראה, ניהלה עם אותה בקה סטרנד רומן בעצמה בניו מקסיקו.

או'קיף וסטרנד, ניו מקסיקו, 1929

עד 1946 קנתה או'קיף שני בתים בניו מקסיקו. לראשון היא קראה Ghost Ranch. לאחר שבץ ממנו סבל סטייגליץ ב- 1946 היא חזרה לניו יורק עד למותו באותה השנה, ולמשך שלושת השנים הבאות טיפלה בעזבונו. לאחר מכן עברה סופית חזרה לביתה בניו מקסיקו.

בשנת 1971, בגיל 84, החלה ג'ורג'יה או'קיף להתעוור. באותה השנה היא החלה להעסיק את חואן המילטון, כדר צעיר, שהפך לחבר קרוב ומנהל עסקי עד למותה בגיל 98 בשנת 1986. חואן המילטון פיזר את אפרה מפסגת הר פדרנל המופיע ברבים מציוריה.

הצוואתה היא הורישה את רכושה לחואן המילטון אך משפחתה עירערה על הצוואה. לבסוף לאחר אחד עשרה שנה של דיונים משפטיים שני שלישים ממורשתה נתרמו למוזיאונים לצורכי הנצחתה.

עבודותיה

אין לי הכשרה בתחום האמנות והידע שלי בתחום מוגבל למדי, כך שהתנצלותי מראש על קיטלוג ביזארי או הסברים שיטחיים.

לאחר התקופה הראשונה מאד בה ציירה בסגנון ריאליסטי שמעט מאד מתקופה זו שרד, היא עברה לצייר ציורים מופשטים, מאוחר יותר עברה לצייר ציוריים פיגורטיביים. הפרסום שלה הגיע דרך הציורים המופשטים בהם מבקרים רבים מצאו סימבוליקה לסמלים מיניים בוטים. ג'ורג'יה אוקיף לא אהבה את הפרשנות שלהם. בכל הראיונות איתה היא אמרה שהיא ציירה את העולם כפי שהיא חווה אותו, ולא התכוונה להכניס את הסימבוליקה לאברי מין נשיים שייחסו לה.

ישנם מספר מוטיבים חוזרים בעבודות שלה, הידוע בינהם הוא פרחים. היא ציירה ציורי תקריב של פרחים ומרכזם. תחום נוסף השולט בעבודות שונות שלה הוא נופים – נופי ניו מקסיקו ואגם ג'ורג' (כמו האיזור השחור והאיזור הלבן שהיו ליד ביתה, ההר פדרנל, ונופים אחרים מצפון ניו מקסיקו) וגם נופים עירוניים (ציורי ניו יורק). בתקופה בה ציירה בניו מקסיקו היא נהגה לעתים קרובות לצייר גולגלות וחלקי שלדים אותם אספה מהאיזור, לרב בשילוב הנוף והשמיים המדבריים, לעתים בשילוב עם פרחים. מוטיבים נוספים אותם ניתן למצוא בעבודותיה הם צילומי עננים ממבט על, ודוממים שונים.

ג'ואן באאז

לפני כמה חודשים חיפשתי שיר שיבטא את מה שהרגשתי באותו הזמן. לא היה לי בדיוק כיוון מוגדר, גם לא שיר מוגדר מסוים בראש, ידעתי שכשאני אמצא את מה שאני מחפשת – אני פשוט אדע. הלכתי ליוטיוב וחיפשתי בין שירים שנכתבו בעשור שניים האחרונים. לא מצאתי. אז חזרתי למקורות, שלי. חזרתי לשירים שאהבתי בחיי, זמרות (וזמרים) שנהגתי להקשיב להם. ועדיין המשהו החמקמק הזה שיביע בדיוק את מה שהרגשתי, אותו לא מצאתי. אז חזרתי עוד קצת אחורה, למוסיקה ש"ירשתי" מאחותי הגדולה. אני ילידת 1965 והמוסיקה של אחותי הייתה בעיקר הקרפנטרס, אבל היו לה כמה תקליטים שאליי דיברו יותר, אחד מהם היה תקליט של ג'ואן באאז, וכשהקשבתי לו שוב, אז, לפני חצי שנה, מצאתי את מה שחיפשתי. השיר הזה נכתב על ידי ג'ואן באאז כשהייתי בת עשר, אז הוא לא אמר לי הרבה, אבל הרבה שנים אחר כך הוא הצליח לבטא כאילו הוא נכתב יום קודם, בדיוק כואב, בדיוק את מה שהרגשתי: יהלומים וחלודה.





קצת ביו

להגיד "קצת ביו" על ג'ואן באאז זה קצת אוקסימורון. כל ביוגרפיה מכבדת את עצמה שקראתי משתרעת על הרבה יותר מעמוד בודד ובוודאי שיותר מכמה שורות. אז במקום להלאות במה שניתן לקרוא בויקי (זהירות, אנגלית) או במומה אני אנסה לתאר את עיקרי הדברים.

ג'ואן (קאנדוס) באאז היא בעיקר זמרת, פזמונאית ופעילה פוליטית-חברתית. היא נולדה ב-1941 להורים שהמירו את דתם לקווקריות, כת הדוגלת באקטיביזם חברתי. דרך פעילותו של אביה ביונסקו ילדותה עברה עליה בנדודים תמידיים בחלקי העולם השונים, בינהם שנה בעיראק. היא החלה לשיר בקולג' בבוסטון (ממנו פרשה). קשריה הרומנטיים מעולם לא היו פשוטים. מהחבר הראשון שלה, מייקל ניו (מהשיר מייקל) היא נפרדה כאשר היא הצליחה והוא פחות, עם בוב דילן היא הייתה, בהפסקות, כשלוש שנים עד 1965 והשיר יהלומים וחלודה שנכתב כעשור לאחר שנפרדו נכתב לו, והיא אפילו התחתנה למשך מספר שנים עם מי שהנהיג את ההתנגדות לגיוס לוייטנאם, דיוויד הריס. מהשש בערך שנים בהן היו נשואים הוא ישב כשנתיים בכלא. את דיוויד ניתן למצוא (או את חסרונו) למשל בשיר "חמש עשרה חודשים" המתייחס לכמות הזמן בה היה כלוא. יש לה בן אחד בשם גבריאל שהוא כיום מתופף ומלווה אותה בהופעותיה.

שירה

הקריירה שלה נפתחה רשמית בגיל 18, תחילה בהופעות בבתי קפה ואז הקלטות שהפכו מהר מאד להצלחות. ההופעה פורצת הדרך עבורה הייתה לצידו של בוב גיבסון בפסטיבל הפולק של ניופורט, שם הוגדרה כמדונה היחפה. הקול שלה ייחודי – סופרן צלול המשתרע על שלוש אוקטבות והסגנון בו שרה הוא סגנון מוסיקת העם, הפולק. מהר מאד היא הפכה למלכת הפולק, למרות שמאז שנות השישים היא עשתה גיחות גם לתחומי הרוק, הגוספל והפופ. קריירת השירה שלה משתרעת נכון להיום על מעל חמישים שנה וכמה עשרות אלבומים, בכשמונה שפות שונות.



בתקופה בה הופיעה לצידו של בוב דילן, וקידמה אותו, היא שרה לא מעט משיריו. יחד הם הפכו לצמד המתוקשר והייצוגי של הפולק בארה"ב בתחילת שנות השישים והפכו למייצגי ילדי דור הפרחים. כאשר היא הופיעה עם אנחנו נתגבר בתחילה במצעד העבודה והחירות לוושינגטון של מרתין לותר קינג, ולאחר מכן באסיפות והפגנות רבות נוספות ולבסוף בוודסטוק היא הפכה למזוהה עם השיר ומייצגת המאבק לשיוויון זכויות.



אקטיביזם

כמי שפועלת בתחומי האקטיביזם החברתי כבר חמישה עשורים טובים אין ממש טעם להתחיל ולמנות את כל האסיפות, המחאות, ההפגנות והפגישות בהן לקחה חלק, אפילו לא את הרב, כך שאציין אך ורק את הבולטות ביותר מהן.

הראשונה במחאות החברתיות שלה חלה בתיכון בגיל 16 כשסירבה להתפנות בתרגיל הליכה למקלטים מהכיתה בתקופת המלחמה הקרה מכיוון שהאמינה שהתרגיל הוא חלק ממדיניות ממשלתית לפרופגנדה מטעה. בעקבות המחאה היא סומנה כחותרת קומוניסטית.

היא השתתפה לצידו של מרתין לותר קינג בהפגנות רבות, בינהן התהלוכה למען עבודה וחירות לוושינגטון. לצידו של סזר צ'בס היא השתתפה במאבק למען שכר הוגן ותנאי עבודה בטוחים למהגרים בארה"ב.

היא התנגדה, בין היתר בכח, למלחמה והגיוס לויטנאם (ובילתה עקב כך בכלא כחודש). ב-1972 היא הצטרפה למשלחת אמנסטי לצפון ויטנאם שם נקלעה להפצצה אמריקאית כבדה. בזמן ההפצצה היא הקליטה את מה שלאחר חזרתה הפך לצד ב' בתקליט "איפה אתה, בני?" – כותר שחלקו דיקלום חלקו שירה וחלקו רעש ההפצצות ברקע, קטע הנמשך כעשרים ושלוש דקות.

לאחר שחזתה ביחס המפלגה הקומוניסטית בויטנאם לתושבים, היא יצאה כנגד ממשלה זו, דבר שהביא לעימות עם חלק ניכר מחזית השמאל שעד אותו הזמן הייתה מזוהה איתו לחלוטין. מאז סוף שנות השבעים היא יוצאת כנגד פגיעה בזכויות האדם מצד הימין והשמאל כאחד.

היא הייתה הראשונה לקיים הופעה ביוגוסלביה בתקופת המלחמה ולהפנות את תשומת לב העולם למתרחש שם.

גם בנושא זכויות ההומואים והלסביות היא תמכה והופיעה מספר פעמים: ב-1978 נגד הצעת בריגס לאסור הוראה על ידי הומואים ולסביות, לאחר רצח הרוי מילק וב-1990 עם חברה – ג'ניס איאן, במופע התרמה לקהילה הלהטבי"ת.

היא בעד הסביבה, ונגד המלחמה בעיראק, נגד עוני ונגד עונש המוות וב-2008, לראשונה, היא הביאה תמיכה במועמד פוליטי כלשהו לנשיאות – אובמה.

תדמית או סוג של סיכום

ג'ואן באאז היא דמות שלא רבים נשארים אדישים אליה. בפן האקטיביסטי – רבים רואים בה את נציגו של השמאל התמים, אחרים טוענים שהיא דוחפת את המסרים שלה בכח, ורבים, גם בשמאל, לא ממש אוהבים את העצמאות והעצמאות המחשבתית שלה. מהצד השני יש רבים הרואים בה התגלמות כל מה שטוב – פעילה, לוחמת למען החופש והשיוויון. גם בנוגע לשירתה אנשים לא נשארים לרב אדישים, לעיתים קרובות דעתם לגבי שיריה הולכת יד ביד עם דעתם לגביה כאקטיביסטית. למרות שחלקים גדולים מהרפרטואר שלה נלקחו ממגוון רחב של יוצרים, כולל היא עצמה, ולמרות שהיא הצליחה עוד לפני שבוב דילן הצליח, יש לא מעט אנשים התולים את הצלחתה בכשרונו של בוב דילן. אחרים מרגישים שהיא הצליחה בזכות עצמה ואת אותם שירים של דילן שהיא מבצעת – היא מבצעת טוב ממנו.

אמיליה (מילי) ארהארט

אפילו היום, שבעים ושלוש שנה לאחר העלמותה של אמיליה ארהארט, השם שלה אומר משהו לרב האנשים, לרב זה "זאת הטייסת הזאת, לא?" חלק יגידו שזו הייתה הטייסת הראשונה, אחרים ידברו על כך שהיא הייתה הטובה ביותר. האמת היא שמילי ארהארט לא הייתה הטייסת הראשונה, וכנראה גם לא הטובה ביותר. מה שבאמת מייחד אותה הוא שהיא מי שזוכרים, השם הראשון שעולה, כשמדברים על נשים ועל טיסה, ודבר זה נכון לא רק היום, אלא גם היה נכון בחייה.

מילי נולדה בסוף המאה ה-19, 1897 ליתר דיוק, בקנזאס. המשפחה שאליה נולדה הייתה משפחה מיוחסת: סבא שלה (מצד אמה) היה שופט מכובד, שלא ממש בירך על נישואי בתו לעורך דין מתחיל, עני, בתחילת דרכו. חששותיו לגבי אדווין, אביה של מילי, הוכחו כמוצדקים כאשר אדווין הפך לאלכוהוליסט ושקע בחובות. אבל נראה כי למרות הנוכחות הגברית, הכוח החזק במשפחה הזו היה דווקא אצל הנשים. אמא של מילי ופיג', אחותה הצעירה, כאשר העניינים הידרדרו – לקחה את הילדות ועברה לגור אצל חברים בשיקאגו. בסופו של דבר הוריה התגרשו, דבר נדיר למדי בזמנים אלו. אמי אוטיס, אמה של מילי, ניהלה לא רק את חייה שלה באופן לא שיגרתי לאותם הימים, גם את חיי בנותיה היא ניהלה כך. בזמן שהיה מקובל לחנך את הבנות להיות "ילדות טובות", היא עודדה אותן לצאת ולהשתולל – לנסוע במזחלות, לצוד עכברושים ברובים, לטפס על עצים. שכל יתר האמהות הלבישו את בנותיהן בשמלות, היא הלבישה אותן בבלומרים – סוג של מכנסיים שהצליח, בדוחק, לעבור כבגדי נשים, וכשכל האמהות השאירו את בנותיהן מחוץ לבית הספר או חיפשו בית ספר אמנותי עבורן, היא חיפשה בית ספר עם תוכנית טובה למדעים.

כמתבגרת, מילי נהגה לאסוף גזרי עיתונים על נשים שהצליחו, גם ובעיקר בתפקידים שמסורתית היו שמורים לגברים – במאיות, מפיקות, עורכות דין, פירסומאיות מנהלות ומהנדסות.

הייתי שמחה להגיד שחלומה של מילי מילדות היה להיות טייסת, אבל זה לא ממש נכון. בגיל עשר כשנלקחה לתצוגת טיסה היא איבדה עניין מהר מאד, ולאחר סיום התיכון היא בעיקר חיפשה את עצמה מספר שנים, התחילה ללמוד והפסיקה מספר פעמים (ניהול באוגנוטס, קולומביה עם לימודי רפואה, תיכנונים ללכת ל-MIT). בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא עבדה כאחות בקנדה, שם גם נדבקה בשפעת ספרדית שהשאירה אותה עם סינוסיטיס כרוני כל חייה. העניין בטיסה החל כשהיתה עם חברה בתצוגת אויר ואיזה טייס ניסה לעשות צלילה לכיוונן בציפיה שהן יברחו. מילי לא ברחה. אחר כך היא עלתה על טיסה עם פרנק הוק שסופית שיכנעה אותה שהיא גם רוצה לטוס.

בשלב זה כספי הסבתא שאותם הורישה לבתה ולנכדות (ועקפה את האב האלכוהוליסט) די נגמרו. מילי עבדה בכל מיני עבודות ולבסוף לוותה את השארית של אלף הדולר שהיו נחוצים ללימודי הטיסה מאמה. התנאי – שהיא תלמד טיסה אצל טייסת, אז היא הלכה ללמוד אצל אניטה (נטע) סנוק. נטע סנוק הייתה טייסת לפני אמיליה ארהארט, היא גם הייתה הראשונה שניהלה שדה תעופה מסחרי, אבל כשהיא פרסמה את הספר האוטוביוגרפי שלה קראו לו "אני לימדתי את אמיליה ארהארט לטוס". מהר מאד הפכו שתיהן לחברות טובות ונטע סנוק הייתה בת בית במשפחת ארהארט.

נטע סנוק ומילי ארהארט

הייתי שמחה להגיד שהיא הייתה אחת מהטייסות הטובות ביותר בארה"ב, הבוסטון גלוב אפילו היה מסכים איתי, רק שיתר הטייסים וחובבי הטייס – קצת פחות. היא הייתה בסדר, לא מבריקה. אבל מילי ארהארט, קצת כמו נינט, יותר משהיא הייתה טייסת היא הייתה קודם כל סלב, ולא פחות משעניינו אותה הטיסות, עניין אותה מה היא תלבש בהן, ואיך היא תסתפר.

בהתחלה היא התפרנסה כמורה, עובדת סוציאלית, כתבת בעיתונים וטייסת לעת מצוא. הפריצה הגדולה הגיעה בשנת 1928 שאז הציעו לה להצטרף לצוות שיחצה בטיסה את האוקיאנוס האטלנטי. תפקידה בצוות – שק תפוחי אדמה (להגדרתה). כשחזרה מעמדה כסלב היה מובטח. היא השיקה קווי מוצרים בהם הייתה מעורבת לא רק בפאן הפירסומי אלא גם בפאן העיצובי (בגדים, מזוודות), יצאה לסיבובי הרצאות וכתבה שני ספרים על חוויותיה בטיסה.

אמיליה ארהארט והנשיא הובר בבית הלבן

בכל פעולותיה היא פעלה למען קידום הטיסה בכלל, ונשים בטיסה בפרט. הבגדים שאותה קידמה היו נוחים, המזוודות – מותאמות לטיסה. היא הקימה עם לינדברג חברת הובלות נוסעים אוויריות בין וושינגטון לניו יורק בשם TAT (לימים TWA) והייתה סמנכל"ית בנתיבי האויר הלאומיים של בוסטון-מיין (לימים חברת נורתיסט). היא הייתה ממקימות קבוצת התשעים ותשע – לקידום נשים בתעופה, ופעלה במסגרת חברותה בעמותת האירונאוטיקה הלאומית ליצירת שיאים נפרדים לגברים ונשים. היא עצמה שברה מידי פעם שיאים (בעיקר שיאי גובה ומרחק), למשל, היא הייתה האשה הראשונה שחצתה את ארה"ב וחזרה בטיסת סולו.

היא גם השתתפה בתחרויות טיסה, למשל בתחרות הראשונה שלה בפאואר פאפ דרבי לנשים במקטע האחרון היא הייתה מועמדת יחד עם רות ניקולס למקום הראשון אבל המטוס של ניקולס התהפך ובמקום להמשיך במירוץ ולהמריא היא יצאה וחילצה את ניקולס מהמטוס המרוסק, מה שגרם לה להגיע באותו מירוץ שלישית.

מי שפעל רבות לקידומה באותה התקופה היה ג'ורג' פ. פוטנם. פוטנאם התגרש בשנת 1929 ומאד רצה להתחתן עם מילי. אחרי ששה ניסיונות כושלים היא הסכימה בהיסוס, בגיל שלושים וארבע, ב-1931. קצת לפני הטקס הוא קיבל ממנה מכתב ליד שהבהיר כי היא לא רואה אותו, או אותה, מחויבים לשמור אמונים אחד לשני. לנישואים האלה היא התייחסה תמיד כ"שותפות" ואל עצמם כשותפים שווים.

בשנת 1932 החליטה אמיליה ארהארט שהיא רוצה לשחזר את הטיסה של לינדברג בזכות עצמה, לא כ"שק תפוחי אדמה". וכך הייתה לאשה הראשונה שחצתה את האוקיאנוס האטלנטי בטיסת סולו. בשנת 1937 היא החליטה ללכת על טיסה מרשימה אף יותר – להקיף את העולם סמוך לקו המשווה. הניסיון הראשון נכשל לאחר התרסקות קלה בעת ההמראה של המקטע הראשון. הניסיון שני התחיל בהצלחה אבל המקטע הראשון שאמור היה להסתיים בנחיתה באי האולנד, לא הסתיים. הספינה שהתמקמה והייתה אמורה לנווט אותם (אותה ואת נונן שניווט איתה) לאי הקטן במיילים האחרונים שמעה אותה ברדיו, אבל התשדורות של הספינה לא הגיעו למטוס. למרות מבצע החיפוש והחילוץ, היקר ביותר עד אותו הזמן, שנערך על מנת לאתר על המטוס ונוסעיו – אלו מעולם לא התגלו.

ב-2009 עשתה מירה נאיר סרט על אמיליה ארהארט בשם "אמיליה" בכיכובה של הילרי סוואנק עם ריצ'ארד גיר ואיאן מקגרגור. לא, אל תרוצו. למרות התיימרותו להיות סוג של אוטוביוגרפיה, האוטוביוגרפיה הזו לקחה את אמיליה, שמעולם לא הייתה שבלונה בעצמה, והפכה אותה לשבלונה הוליוודית: הילדה שתמיד רצתה לטוס וסיפור האהבה הכפול שלה עם בעלה פוטנם וטייס נוסף ג'ין וידאל (האבא של גור). מה שהסרט לא מדבר עליו הוא על היחסים הקרובים עם אלינור רוזוולט ולורנה היקוק בשנות נישואיה, או על יחסיה הקרובים עם ג'קי קוצ'רן (שהייתה כנראה הטייסת הטובה בדורה, בוודאי זו ששברה ראשונה את מחסום הקול והקימה WASP לטייסות חיל האויר).